ילד אסור ילד מותר

״תנו לחיות בשקט, תנו לחיות בזמן.. כל כך הרבה אסור, כל כך הרבה מותר, אבל איפה אני בכל הסיפור?״

לפני כמה ימים נתקלתי בשיר הזה, שהיה כתוב על הדופן הפנימית של מגלשה בגינת משחקים. 

נכתב כנראה על ידי ילד או ילדה בבית ספר יסודי שיש באזור .

אורית (שם בדוי) התחילה לעבוד במקום חדש. הגיעה נסערת לפגישה השבועית שלנו. ״אני חייבת לספר לך מה קרה היום שתגידי לי אם הייתי בסדר או לא״

היא סיפרה על החלטה שקיבלה בנושא מסוים, שעובדת אחרת הראתה למנהלת המקום שההחלטה של אורית היתה שגויה. גם המנהלת הוכיחה את אורית על כך.

המנהלת אמרה לאורית שהיא רוצה שהיא תפעל אחרת ממה שעשתה. אורית, לא הסכימה והוכיחה לשתיהן שהיא צודקת, שהיא כן פעלה נכון.

״אז הייתי בסדר?״, היא שאלה אותי בסוף התיאור.

שאלתי- מה זה אומר ״להיות בסדר״? 

ענתה - "שאני צודקת, שהן טועות"

שאלתי - ונגיד ולא, אז מה?

פרצה בבכי ואמרה שהיא מפחדת שיפטרו אותה..

כמה פעמים ביום אני כאמא אומרת לבת שלי אסור? כמה פעמים מותר? והאם חייבים להגיד?

מה קורה לילד שיש לו חווית חיים של אסור/מותר?

כמו בשיר - הוא הולך לאיבוד, הוא לא יודע להגיד מתוך עצמו האם פועל נכון או לא ואולי הוא חי בפחד מהעונש שיקבל.

כתבתי את המיקרה של אורית, שהיא אדם בוגר היום, כי אורית חיה "במגרש המשחקים" שהכללים בו הם שהדברים הם "בסדר", "אסור", "מותר".. קשה לאורית לראות שאפשרי חוקים אחרים במגרש החיים שלה, גם כאדם בוגר.

אז איך אפשר גם ללמד את הילדים שלנו מה אסור ומה מותר על פי הערכים שלנו, ועדין לתת לקול הפנימי שלהם מקום?

קודם כל נתחיל בתודעה שלנו.
האם אנחנו מוכנים לקבל שמה ש"בסדר" עבורינו הוא לא ה"אמת", אלא דעתינו והשיפוט הסובייקטיבי שלנו?
כלומר, יכול להיות שהילד שלנו יחשוב שמה ש"נכון" לדעתינו הוא "לא בסדר" עבורו
האם אנחנו חייבים להיות הצודקים? אלא שנותנים את המילה האחרונה.. ?

למשל :
הילד שלי חוזר מבית ספר, ומספר כי המורה נתנה לו עונש כי הוא לא הכין שיעורי בית.
אפשרות לתגובה אחת - "זה מגיע לך, ואולי תתחיל להקשיב לי קצת ותעשה שיעורים"
אפשרות לתגובה שניה - " ואיך אתה עם זה שקיבלת עונש? " , "מה יעזור לך לעמוד באחריות שלך להכין שיעורי בית"?

ההבדל בין שתי התשובות מביא אותי גם לנקודה השניה, הבדל בשפה -
ממקום משפטי ציווי
לתת משפטים עם סימן שאלה

ולפני הכל להקשיב, להקשיב ושוב להקשיב עד הסוף לילד שלנו.

בסוף כל פגישת אימון, גם של ילדים אני שואלת "איך אתה יוצא מכאן"?
 תשובה שאני שומעת לא פעם מילדים זה "סוף סוף משהו מקשיב לי.."

כשאנחנו מיד עונים לילד או מגיבים, החוויה של הילד יכולה להיות שלא מקשיבים לו, כי ממקום לתת לו לדבר, אנחנו מדברים.

ועוד דבר - אפשר לחזור על דברי הילד ולשאול אותו אם שמענו נכון - הוא יחווה אותנו מקשיבים לו וזו תגובה נהדרת שלנו עבורו.
אחר כך לרוב הוא לבד ימצא פתרון או תשובה בעצמו..

בימים אלו, בהם אנחנו יותר עם הילדים שלנו כי זה החופש הגדול והמצב הבטחוני גורם לנו להיות יותר ביחד במקומות סגורים, אפשר לתרגל הקשבה ותשומת לב לילדים שלנו, לפחדים שלהם, למחשבות שלהם, להיות איתם כפי שהם, להכיר אותם יותר קרוב.

חופשת קיץ בטוחה ונעימה

על הורים, מורים וילדים והקשר בינהם

מה קורה לי כשהילדה שלי, הפכה מילדה קטנה, מתוקה כזאת, שכל דבר שהיא עושה הוא גדול ועצום בעיני, לאדם בעל רצונות, מחשבות, הרגלים, תכונות, אישיות משל עצמה?

אני מודה- לא תמיד זה מתאים לי.. לא תמיד אני מסכימה עם דעותיה, לא תמיד אני חושבת כמוה, לא תמיד היא מסכימה לעשות מה שאני מבקשת ממנה
בקיצור- היא אדם מופרד ממני, ומתפתחת ביננו מערכת יחסים..

השלב הזה שילד הופך להיות בעל רצונות ברורים, נפרד ומרגיש מסוגלות - קורה בסביבות גיל 7-8, אז גם פיזיולוגית המראה הופך להיות בוגר יותר. פחות תינוקי וחמוד  אלא מראה כמעט מבוגר.. מה שהופך את ההתמודדות שלנו המבוגרים כקשה יותר (תדמיינו שהתינוק החמוד לא היה במראה גורי מתוק כזה.. היה קשה יותר להיענות בחמלה לבכי בלתי פוסק למשל..)

האם אנחנו רואים את הילדים שלנו כבני אדם בזכות עצמם?
האם אפשרי לנו להתייחס אליהם כמו לאדם בעל רצונות, מחשבות, גישה לחיים, גם כשזה שונה או  דומה לנו?
מה אז קורה?

מה קורה לי כשהילד שלי רוצה להמשיך לראות טלויזיה כשהגיעה השעה ללכת לישון?
מה קורה לי כשהילד שלי רוצה לאכול משהו אחר ממה שהכנתי לו?
מה קורה למורה בבית ספר מול כיתה עם 30 בני אדם שונים, שכל אחד מתנהג אחרת?

שבוע בעבר, בהפסקה בבית ספר, בו אני מאמנת בני נוער, שמעתי ממחנכת כיתה ז' חוויות מטיול שנתי:
"הילדה הזו, שהיא רק בת 13, עסוקה כל היום בשיער שלה, רוצה שכולם ישימו לב אליה, באוטובוס עושה רעש וכולם אחריה, וכשאני אומרת לה להפסיק ולשבת, היא עונה לי שזה לגטימי שבטיול שנתי נעשה שמח באוטובוס, שזה כל הכיף.."

ילדים משקפים לנו את מה שלא נח לנו לראות בעצמינו
ואם זה הילדים שלנו - אז זה מופיע בגדול, כל יום

בהמשך לדוגמא מעלה על המחנכת:
שאלתי אותה - מה הפריע לך הכי בהתנהגות של הילדה? הרעש? ההתעסקות בשיער? 
ענתה - "גם ההתעסקות בעצמה כל הזמן, באיך שהיא נראית , וגם התשובות החוצפניות שלה"
שאלתי אותה- למה את מתכוונת ההתעסקות שלה בעצמה
התשובה שלה היתה ארוכה ובין היתר עלה שגם היא כילדה אהבה מאוד להתעסק במראה  שלה, אבל אמא שלה היתה אומרת לה, שאופי יותר חשוב מיופי, וזה שהיא עסוקה במראה שלה כנראה אומר שבפנים אין הרבה....

המחנכת, בלי ששמה לב אימצה לעצמה את התנהגותה של אמה. ממה שהיא סבלה ממנו, היא למדה שככה מגיבים להתעסקות עם חיצוניות, ובלי ששמה לב הגיבה לתלמידה בהתאם.

מה שאנחנו פוגשים בילדים שלנו, כשאנחנו מבוגרים, שייך רק לעולם הפנימי שלנו.

לפני כמה ימים שיתפה אותי חברה שכשהבת שלה, בת 11 אוכלת, זה מוציא אותה מדעתה...

שאלתי אותה מה בדיוק מעצבן אותה?

(הרי בעצם האכילה אין שום דבר לא בסדר..)

היא אמרה שהילדה גם אוכלת מהר, גם כמויות גדולות וגם לוקחת מצלחת של אחרים.

שאלתי- ומה מעצבן בזה?

ענתה- זה לא בסדר, זה לא יפה, היא תהיה שמנה

שאלתי- מאיפה את יודעת?

ענתה- זה ברור, לא? ככה גם אני הייתי.. 

והמשיכה לתאר את עצמה כילדה וכמבוגרת שמתמודדת עם עודף משקל גם היום.

אז מה עושים?

אז גם אם הבנו שזה עולמינו הפנימי, אז מה?

החברה שלי אמרה שהיא כועסת על עצמה כשהיא אומרת לבת שלה להפסיק לאכול כמו שהיא אוכלת.. היא אומרת ומיד מתחרטת שהמילים יצאו לה מהפה..

כשאנחנו מוצאים עצמינו שלא נח לנו עם האופן שבו אנחנו מגיבים, שהתגובה היא כעס, עצבים, מילים שאנחנו מתחרטים שנאמרו... 

זה אומר שאנחנו מגיבים באוטומט, בהרגל שהתפתח עם השנים להגיב ככה

הרגלים אפשר לשנות, אוטומטים אפשר לפרק

איך? תשומת לב כשלב ראשון.

תשומת לב כשזה קורה לנו

להעביר את תשומת הלב מהמקרה עצמו (מהבת שאוכלת או התלמידים שמפריעים) לעצמינו, לתחושות, לרגשות, למה שקורה לנו באותו רגע.

העצירה  הזו, כבר תביא תגובה אחרת.

גם שתיקה היא תגובה. 

פירוק אוטמטים הוא קשה 

״יציאת מצרים״ ממש, אבל אפשרי.

אפשר להתאמן על זה.. 

רוצים לפרק אוטומטים? מזמינה אותכם לתהליך אימון בו מזהים את האוטומט ומפרקים אותו.

אהבתם? שתפו באהבה ❤️🙏

״האדם משברו ניסיונותיו״ - הקושי כמנוף לצמיחה

מה קורה לנו כשקשה?

מה קורה כשמשהו חיצוני קורה במרחב שלנו ומשפיע על החיים?

מה קורה כשאני או אדם קרוב ויקר לי פוטר מעבודתו? או חלה במחלה קשה? 

מה קורה לי? איך אני מגיב לזה? 

האם התגובה שלי, ״האוטומט״ : לטפל במצב? לרצות לשנות אותו? לעשות הכל כדי לזוז מהמקום הלא נעים הזה? 

מאז שהיינו קטנים, החלוקה ל ״טוב״ או ״רע״, "קשה", "נעים" היא מאוד ברורה

קיבלתי ציון גבוה במבחן - אז זה טוב ומשמח ונשארים עם השמחה 

קיבלתי ציון נמוך, או קבלתי מכה וכואב לי- זה רע, דורש שיפור, נותנים תרופה- מנסים לשנות את המצב

כי לא נעים להיות כשכואב או כשעצוב.

כשאנחנו מנסים להתנגד למה שקורה במציאות, או כשאנחנו נותנים פרשנות למציאות, ושופטים את המצב -
אז הכאב חזק יותר 

למשל - קיבלתי ציון שאני לא מרוצה ממנו - המחשבה על זה שאני כשלון, שיכולתי אחרת, ההורים שמטיפים מוסר - הופכים את הארוע להרבה יותר ממה שהוא. במציאות - עשיתי מבחן וקבלתי ציון.

הציון הוא לא לפי הציפיות שלי או של ההורים שלי - הציפייה היא ״התערבות״ בארוע, במציאות. 

עוד דוגמא-

ילד קטן רץ , נופל, מרגיש כאב, בוכה 

ההורה - מרים אותו ואומר לו ״ לא קרה כלום, חמוד , אל תבכה ״

הילד- מרגיש כאב וצורך לבכות, באמירה של ההורה , הוא מתבלבל- כי הרי במציאות כן קרה, הוא כן נפל וכן כואב לו...

וככה נוצר ״האוטומט".

וכשאני היום, אדם מבוגר, שלפעמים ״חוטף מכה״ בצורת פיטורין, פרידה, מחלה, הקושי נראה כבלתי נסבל, כי מעולם לא התרגלתי לחיות עם הקושי.. אלא לזוז ממנו.

אז מה ואיך אפשר לפעול אחרת?

  

לפני הפעולה האחרת אני רוצה להסביר: תפיסת עולמי היא שכל מה שקורה לנו בחיים , הוא מקור לצמיחה ולגידול, מכאבים, ממשברים, מקשיים אנחנו צומחים.

זה למעשה עובד הפוך מהאוטומט שלנו ומהמחשבה שאומרת ״קשה לי, לא יכול, רוצה שיהיה אחרת, למה זה מגיע לי?, המצב לא נסבל, הוא אשם וכו״ מהנטייה להסיק מסקנה שאם קרה משהו קשה אז הוא קבוע. 

אם למשל בדוגמא של הציון / התוצאה שאני לא מרוצה ממנה / שההורים שלי / הבוס שלי באים אלי בטענות 

ואני בחוויה של ״לא נעים/ קשה לי״,

אשאל עצמי -

 מה קורה לי עכשיו? 

מה אני חש בגוף עכשיו?

הכאב והקושי נמצאים בגוף, התחושה היא ראשונה

המחשבה של ״כואב לי בגלל שאני בלחץ או יש לי לחץ בחזה כי עצוב לי ״ באה אחרי התחושה 

אחרי ששאלתי עצמי מה אני חשה, 

לעצור, לנשום, לשים לב לאויר שממלא את הגוף, את חלל הבטן, ויוצא

ושוב לשים לב לנשימה 

לנשום

לנשום

לנשום

לשהות עם הכאב הזה, לתת לו מקום, לתת לו לגיטמציה, מותר לי לשיהיה לי כואב ולא נעים.

כל מחשבה שעולה ושמים לב אליה, אפשר לוותר ולהניח לה

מחשבה זה גם ״אני פוחדת ״, ״מה יהיה..?״.. לתת לכל המחשבות לחלוף , בדיוק כמו שבאו.. 

ולראות מה קורה אחר כך

ולסיום, מתוך ההסבר על חמשת ערוצי הדעת כפי שכתבה שוש תמיר- המטפלת והמלווה שלי

״האדם משברו - ניסיונותיו

הנסיון ״דעת אלוהים״ שנעשית מתוך התנסות קשה, משבר, דורש התגייסות מחודשת לניסיון שיש בו כוונה. חלקם קשים מאוד, זקוקים לכוחות מחודשים לפענוח ולהבנת כוונותיו. 

קיבלתי את העניין , אין הדבר תלוי בי״

ואם חשקה נפשיך להתאמן על זיהוי וניהול "האוטומט" ולאפשר לעצמך לזהות קושי כמקור לצמיחה, אז בוא/י נקבע פגישת הכרות" לתהליך מופלא של אימון לצמיחה אישית

באהבה ❤️

על הקשבה ורגישות ומה קורה לילדים

מה קורה לנו כשאנחנו מקשיבים למשהו שמדבר אלינו?

האם אנחנו מקשיבים עד הסוף? האם יש לנו צורך להפסיק את המדבר ולהגיד את דעתינו?

האם אנחנו מקשיבים אחרת כשהילד שלנו מדבר אלינו?
האם אנחנו נוטים , כשמדובר בילדים , להיות ביקורתיים בהקשבה שלנו? להיות אלו שיודעים יותר ורוצים ללמד אותם?

ואיך אנחנו מקשיבים בעבודה לבוס שלנו? או בזמן ישיבת סיעור מוחות ...איך אנחנו מקשיבים ללקוח שמתלונן?

עלי ועל האופן בו התחלתי להתבונן על ההקשבה שלי 
פעם לא הייתי בתשומת לב לאופן בו אני מקשיבה, זה היה נראה לי מובן מאליו, כי הרי כל הזמן מדברים, שומעים, מדברים אלינו, אנחנו מדברים בחזרה.. ככה מאז שאנחנו קטנים.

כשהתחלתי להתאמן על להקשיב, כחלק מלימודי האימון שלי, גיליתי שזה עולם שלם עם רבדים מופלאים ועמוקים.

גיליתי שאני שומעת את תחילת המשפט, אבל בשאר המשפטים הראש שלי כבר עסוק במה אני אענה.
אם למשל חברה היתה משתפת אותי במשהו שמכאיב לה, דיי מהר הראש שלי היה עובר לנסות למצוא לה פתרון לבעייתה

כשהייתי יושבת בישיבות עבודה, רוב הזמן הייתי עסוקה בלחפש את התשובה הנכונה
וכשהייתי שומעת משהו אומר דיעה שונה משלי, ההקשבה שלי היתה הקשבה ביקורתית ודיי מהר הייתי עסוקה בלמצוא טיעונים להוכיח שאני צודקת.
וכשאמא שלי היתה מתחילה לדבר איתי וזה היה נשמע לי כמו ביקורת, אז באמצע הדברים שלה הייתי מפסיקה אותה ומתחילה לענות בהתגוננות או בהתקפה חזרה.

כשהתחלתי ללמוד בביה"ס אימושיין, להקשבה, הוויה וטרנספורמציה, למדתי שבע רמות שונות של הקשבה, כשהרמה הלפני ראשונה היא רמה  אפס 0 - להקשיב עד הסוף, ורק אחרי שהאדם שמדבר סיים את דברו, ונשמנו לפחות 2 נשימות והוא לא המשיך, רק אז לענות, אם בכלל...
 לקח לי כמה חודשים טובים להתאמן על רמה אפס..

על הקשבה וילדים 
בתחילת שנת הלימודים, אחרי החגים, הצטרפתי לפרויקט המבורך של בת אל חמודי ויריב גרוסמן ממרכז שקט "סמאדהי" - פרויקט "תשומת לב" .
במסגרת הפרויקט אני מעבירה לכיתות בתיכון פעילות ושיחות בנושאים רגשיים, הקשבה לעצמינו ולאחד לשני ויכולת ניהול של האוטומטים שלנו (על אוטומטים בפוסט אחר בקרוב..)
בנוסף, אני מאמנת ילדים בחטיבה בפגישות פרטניות.

מה שאני שומעת מהילדים זה על ארועים שונים שהמכנה המשותף לכולם זה שאנחנו, המבוגרים - ההורים, המורים, לא מקשיבים ולא קשובים להם
השאלה הרווחת שהילדים מתמודדים איתה זה "למה עשית ככה וככה....? " למה אתה לא כזה וכזה.."
הילד לא יודע מה לענות לשאלה למה.. כי בדרך כלל התשובה שלו זה "ככה" , כי ככה חשבתי שצריך או ככה רציתי לעשות..
בדרך כלל התשובה של המבוגר תהיה "ככה זה לא תשובה.." ובזה נגמרה השיחה עם הילד..

כשאנחנו מדברים עם הילד שלנו, אני מציעה להתאמן על להקשיב עד הסוף, ממש עד הסוף, וכל פעם כשעולה לנו הצורך לענות או לתת עיצה או לתת הערה, לנשום 3 נשימות ורק אחר כך להגיב...
לברר גם עם הילדים שלנו בכל שיחה, האם הם מבקשים מאיתנו עיצה או דיעה או פשוט רצו לשתף אותנו וזהו

ולהחליף את השאלה "למה" ב "איך אתה עם זה ?" "איך מרגיש לך עכשיו?" "בוא תשתף אותי ב... "
כדי לפתוח את השיחה ולא לנעול אותה...

אהבתם? שתפו באהבה ❤️

תמונות שלי... שתדעו מי עומד מאחורי הבלוג הזה :)

להכין את עצמינו לקראת פגישה או ארוע חשוב.. האם הכרחי?

מה המשותף לדייט? לדיון בבית משפט? להרצאה? לריאיון עבודה? לשיחה עם הבוס? לשיחה עם לקוח לא מרוצה? לישיבת דירקטוריון? לשיחה חשובה עם הבן /בת זוג? לשיחה עם דייר שלא משלם? לשיחה עם בעל בית על הפסקת חוזה? לישיבת צוות? ללידה? להודעה למשפחה על חתונה? לשיחה על פרידה? לפגישה עם מנהלת בית הספר? למבחן? להרצאה? להליכה לניתוח? לגיוס לצבא? לכניסה לבית ספר חדש? לכניסה למקום עבודה ?

המשותף לכולם הוא - שאנחנו מתכוננים לקראת ארועים אלו

אנחנו חושבים מה נגיד

אנחנו אוספים מידע

אנחנו רושמים רשימות

, אנחנו מתכננים מה נלבש, איך נראה

?אנחנו עסוקים באיך?... במה...

אבל מה עם "מי אנחנו הולכים להיות"?

איזה אדם יפגשו באותו ארוע?

לשם כך -צריך להכין את ההוויה שלנו

ההוייה נשארת איתנו כל הזמן, ועל ידי שמירה על ההוויות שבחרנו

אנחנו פחות תלויים בנסיבות חיצוניות

על ידי הכנת ההוויה אנחנו יכולים להביא לתוצאות יוצאות דופן בארועים משמעותיים ביום יום שלנו

אחד המוצרים הנפלאים בעיני באימון הוא

CLEAR WAY

שיחת הכנה להוויה

 מדובר בשיחה חד פעמית , להבדיל מאימון אישי שהוא תהליך, שיחה ממוקדת שמכינה לקראת אותו ארוע ספציפי

:) , מזמינה אתכם להשתמש בכל זה, 

כל פעם שאני עשיתי הכנה לקראת שיחה או פגישה חשובה, הופתעתי מחדש לראות את עוצמתו של הכלי והשפעתו על תוצאות הארוע.

שיחת הכנה אורכת בין שעה לשעתיים, ניתן לבצע גם בטלפון ורצוי שתתרחש במקסימום 48 שעות לפני מועד הארוע/ הפגישה.

פנו אלי- ונקבע!

שבוע טוב ומבורך לכולנו

הקצעת שורשים.. ניקוי חניכיים עמוק ואני

טיפול הקצעת שורשים הוא ניקוי עמוק של החניכיים

אתמול בזמן שהמומחה, פרופסור סוסקולניק (מומלץ מאוד) עשה לי ניקוי עמוק של החניכיים, שאלתי אם הוא רואה מתחת לחניכיים את האבנית, את המקומות הדורשים ניקוי.

הוא הסביר לי, שהוא לא יכול לראות מתחת לחניכיים, הוא מרגיש בתחושה, בזמן שהוא בודק.

כלומר, חוש הראייה לא מופעל, אין ידיעה מראש איפה בדיוק צריך ניקוי, הוא מתחיל לגעת , ואז מרגיש חספוס ומגרד ומנקה...

זה הזכיר לי מה שקורה בחדר האימון,  כאן המחשבות שלי על כסא הרופא התחילו לנדוד וככה נולד הפוסט הזה :)

מגיעים לאימון, לעשות עבודה עצמית, לעשות ניקיון, כשמרגישים שמשהו, או כמה דברים, לא עובדים / לא נעימים/ כואבים ומפריעים בחיים שלנו

(בדומה לכאב חניכיים שגרם לי ללכת לרופא) 

מתחילים את התהליך, לא יודעים מה בדיוק נפגוש בתוכינו, איפה ה״לכלוך״ שמתחת למה שאנחנו מכירים, זה שמפעיל את האוטומט של הכעס, הפחד, זה שמונע מאיתנו לפעול בצורה מדויקת לנו

גם בטיפול הקצעת שורשים, לא מיד מגרדים את מה שמפריע, אלא קודם כל מכירים בו, חשים שיש אזור פגוע ובאיטיות ובסבלנות מנקים.

בחדר האימון, עצם ההכרה וזיהוי המקום, על ידי תשומת לב לכאב שעולה כשמדברים על משהו, אנחנו עוצרים, שוהים וכל פעם כזאת, היא עוד "גרוד" עדין לניקוי המקום הכואב.

עצם זה שעוצרים את  האוטומט של התגובה, זה המקום של ״הגירוד״, הניקוי.

לדוגמא :
במשך שנים סבלתי מכאבים בצוואר ובשכמות, וכל כמה זמן הייתי עושה עיסוי, משחררת עד לפעם הבאה. חשבתי שככה זה, ולא התיחסתי לכאב עד שהיה בלתי נסבל ואז הייתי ניגשת לטיפול ולשחרור הכאב.
כשהתחלתי להתאמן בשיטת סאטיה מבית אימושיין, שפותחה על ידי נטאלי בן דוד , עלה בחדר האימון האופן בו אני מתנהלת בעבודה. חוויתי באותה תקופה רוגז וכעס כמעט מדי יום במשרד.
במהלך הסיפור על ארוע שקרה, שמתי לב שהכתפיים שלי עולות, השכמות מתכווצות , וככה אני מדברת ופועלת.
כשנכנסתי עמוק יותר להתבוננות על התופעה, שמתי לב שזה קורה לי כששואלים אותי שאלה, כשאני רוצה / צריכה לתת פתרונות למצבים ושחשוב לי שיקבלו את דעתי ולתת את הפתרון "הנכון".
מכיון שבמשך שנים זו היתה העבודה שלי, לתת תשובות ופתרונות (הייתי מנהלת שיווק..) רוב היום הכתפיים שלי היו במצב של כיווץ ועליה, של דריכות, כאילו אני יוצאת לקרב..
אחרי שקישרתי בין השניים, כל יום בעבודה, הייתי בפוקוס על זיהוי עלית הכתפים, ואז הייתי מיישמת את מה שתרגלתי באימון - הייתי נושמת, נשענת לאחור ורק אז מדברת
השינוי הקטן הזה חולל פלאים באופן שבו דברתי, ומן הסתם באופן שבו התייחסו לתשובות שלי.. וגם דברתי הרבה פחות, כעסתי פחות ואפילו היה לי פחות חשוב להיות צודקת ...

דרוש אומץ ואמונה לצאת לתהליך שאין אנו יודעים מה יהיה בסופו

אנחנו נוטים ללכת למקומות מוכרים וידועים, אבל אז אנחנו גם מגיעים לאותם מקומות כואבים שחוזרים על עצמם.

רק שעושים משהו ממקום לא ידוע, אפשר להגיע למקום חדש ואחר.

אז בהצלחה

וכמו שאומר ד״ר סוס בספרו הנהדר

"אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים"

אהבתם? יש לכם מחשבות משלכם בנושא? אשמח להערות והארות במקום שיש לזה למטה
וכמובן שתפו הלאה באהבה ❤️🙏 

על דיעות ועל ביקורת

הספירה השניה בספירת העומר היא  ״גבורה״ -  

״הצינור דרכו מבטאים וממקדים את האהבה, בה קיים מימד הביקורת, המשמעת, ההתייחסות לעצמך ולאחר בכבוד וביראה " 

מכירים את המחשבות שנותנות ציונים?

ציונים על עצמינו או/ו על אחרים?

״ההתנהגות שלו, ממש לא בסדר״

״היא מזניחה את הילדים שלה..״

״הוא מנהל גרוע, ללא יחסי אנוש, מנצל אותנו״

״אני לא מספיקה כלום, מבזבזת זמן, אני עצלנית״

״הוא דפוק, מניפולטיבי ונצלן״..

״אני לא מספיק חכמה לעבודה הזאת..״

״הילדה שלי חוצפנית..״

האם זו האמת? האם זה נכון?

מתי אנחנו ביקורתיים? 

ואיך זה משרת אותנו? מה יוצא לנו מזה?

1. לברוח מסיטואציה לא נוחה

כשמשהו קורה ולא נח לנו, הביקורת עוזרת לנו לברוח מהסיטואציה

הביקורת, הטלת הספק, מזיזה את תשומת הלב שלנו מלהיות עם משהו שלא נח לנו איתו.

למשל:

המנהלת של שלומית בעבודה ביקשה ממנה להקפיד על הגעה בזמן לישיבות

היא גם אמרה את זה בפגישה משותפת, לפני כל הצוות שלהם.

אחרי הישיבה שלומית אמרה לחברה לעבודה כמה המנהלת הזו מעצבנת, אין לה יחסי אנוש כי יכלה להגיד את זה לא לפני כולם.. מכאן התפתחה שיחה עם כל החברים כמה המנהלת היא כזאת וכזאת וכו..

לשלומית לא נח עם ההערה של המנהלת, המחשבות (ביקורת) על המנהלת עוזרות לה להתרחק מהסתכלות על עצמה..

בדרך כלל אנחנו שיפוטיים ומבקרים בדיוק במקומות שלא נעימים לנו, על עצמינו.

 כילדים למדנו לבקר את הסביבה, כי ככה המבוגרים עשו לנו, זה מה שראינו

והיום, כשמשהו לא נח, אוטומט "ההרגל של הביקורת" קופץ

כמו כל הרגל, על ידי תשומת לב ואימון ניתן לשנות אותו

2. כשאני פוגש משהו שאני לא אוהב בעצמי אצל האחר, עולה ביקורת לאחר

דוגמא: מתאמנת שלי סיפרה לי שהבת שלה אוכלת המון לדעתה, וזה מאוד מפריעה לה, וכל פעם כשהיא אוכלת, היא מעירה לה. 

מבירור יחסים עם אוכל עם האמא, הלקוחה שלי, התברר שכילדה היתה שמנה וסבלה מזה.

כל פעם שהילדה אוכלת יותר ממה שנראה לה, עולה באמא ביקורת שהיא מכירה מעצמה. 

3. להוכיח שאני צודקת, שאני חכמה

״אני חושב, משמע אני קיים״ , טבע הפילוסוף דקארט, מהמאה ה -17.

האמנם?

החשיבה הביקורתית, הטלת ספק ושאילת שאלות, הן חשובות ללא ספק להתפתחות עצמית ואנושית

השאלה עד כמה אנחנו בטוחים שאנחנו צודקים ועד כמה חשוב לנו להביע דעתינו בכל רגע נתון, רק כדי להרגיש שאנחנו משמעותים וחשובים

האם אנחנו מביעים דיעה כששאלו אותנו, עד כמה אנחנו מקשיבים עד הסוף לפני שאנחנו עונים?

  

3. ביקורת כגורם  לעשיה ולשיפור

שאלתי מתאמנת שלי, ומה יקרה אם תפסיקי לבקר את עצמך?

ענתה לי - אז לא תהיה לי סיבה לעשות, להוכיח לעצמי שאני בסדר..

האם אפשרי שתהיה עשייה ממקום נינוח, נטול סבל ושיפוטיות?

מאיפה למדנו לעשות כשמוכיחים אותנו?

דוגמא -

שלומי חוזר הביתה עייף מיום ארוך של עבודה. הילד שלו, נדב בן 10 לא סיים שיעורים. שלומי ניגש לעזור לו

שלומי: מה קורה נדב, כבר מאוחר מה הבעיה?

נדב: התרגילים בחשבון ...

שלומי: מה הבעיה בתרגילים? בוא נראה.. הנה זה ועוד זה.. הנה תסיים לבד

נדב: לא יודע, המורה מעצבנת לא מסבירה

שלומי: תתרכז אז תצליח..

נדב: אוף איתך, לא עושה שיעורים..

לנדב קשה, יותר נח להאשים את המורה, כי כשילד לא מבין, והמבוגרים מצפים ממנו להבין, מיד ירגיש שהוא לא בסדר, ויבקר את הסביבה כדי להגן על עצמו.

כשאביו עוד מוכיח אותו שהוא צריך להתרכז, מחזק את האשמה של נדב.

שלומי בטוח שככה הוא מעודד את הילד..

הביקורת כאן מונעת משניהם להיות עם הקושי. הם חסרי אונים מול הקושי

נדב חסר אונים מול הקושי של "אני לא מבין"

ושלומי חסר אונים מול העיפות שלו, חוסר סבלנות וקושי לקבל שהילד לא מבין, שלומי עצמו רגיל לפעול מתוך ביקורת אישית..

אם שלומי, האב, היה אומר לבנו שהוא מבין שקשה לו ושואל אותו מה יעזור לו להבין, ומשתף שגם הוא כרגע עייף ..

השיחה היתה נראית אחרת..

האם אפשר שתהיה ביקורת חומלת? כזו שלא משלבת אשמה, כעס והלקאה עצמית?

אפשר.

על ידי זיהוי ותשומת לב לאותם מקומות בהם הביקורת משרתת אותנו

כבר הפסקנו לסבול ממנה

ואז אפשר לבחור, האם להשתמש בביקורת ככלי או לוותר עליה ולפעול אחרת.

שבת שלום ומבורכת

נתינה, קבלה ואהבה

לכבוד מידת ״חסד ״ , הספירה הראשונה בספירת העומר.

  ״חסד״ : נתינה, קבלה ואהבה. 

האם באהבה, אפשר לתת ללא ציפייה לקבל?

או שאם יש הדדיות, אז כדי להרגיש נאהבת, אני חייבת להרגיש שהבן זוג שלי נותן מעצמו?

ואם נותן, האם אני מסוגלת לקבל?

לפני כמה שנים, אמרה לי המאמנת הראשונה שלי בשיטת סאטיה (שיטת האימון בה אני עובדת היום), סוזאן דוקטור : ״לאהוב זה פשוט להיות״

 להיות עם האחר, כפי שהוא ללא נתינת ציונים, ביקורת, שיפוטיות 

כשאנחנו מסוגלים להיות עם האחר, לראות אותו כפי שהוא, כאילו לצאת משדה הראייה הרגיל שלנו, ולהרגיש ש״האחר הוא אני״

אז החסד, האהבה פשוט נמצאים בהוויה שלנו

אז אין מקום למדידה של נתינה וקבלה, יש פשוט את מה שעושים כשאוהבים את עצמינו ואת האחרים .

ויש קבלה, קבלה גדולה של מי שאיתנו ושל מה שהוא עושה עבורינו, גם אם זה שונה ממה שהכרנו או ציפינו. 

וכמה מילים על אהבה ונתינה לעצמי או לזולתי.

כשאני עושה למען האחר, האם זה למעני או למענו?

מתי עשייה למען משהו אחר היא ביטול עצמי? 

כשאנחנו חושבים ופועלים לטובת הזולת,  כדי לרצות את האחר, ובכך להרגיש בעלי ערך, כי אם לא היינו עושים משמע אנחנו לא שווים

עשייה ממקום כזה היא מסוכנת, כי היא מבטלת את העצמי שבנו. 

כדי לקבל אהבה ולאהוב, אנחנו חייבים לאהוב את עצמינו, לקבל את עצמינו כפי שאנחנו, גם את המקומות הפחות נוחים לנו, כי הם שם ממילא..

כי אם אני לא אוהבת אותי, איך משהו אחר יאהב אותי?

אריך פרום בספרו ״אמנות האהבה״ אומר 

״ישאל כל אדם את עצמו כמה בני אדם אוהבים באמת ובתמים הכיר מעודו״ .. רוב בני האדם חושבים על סוגיית האהבה לא מצד היכולת שלהם לאהוב, אלא מצד היותם נאהבים. הם יודעים שאהבה היא גורם מרכזי בחייו של אדם, אך אינם מעלים על דעתם שהיא מיומנות נרכשת שיש ללמוד אותה ולהתאמן בה״

באהבה

יעל❤️

אהבתם? שתפו באהבה

רוצים לקבל הודעה על פוסטים חדשים? השאירו את כתובת המייל שלכם

על ניקיון, ביעור חמץ וסדר

את מה אנחנו בעצם מנקים? ולמה זה טוב ?

מנקים את כל מה שמפריע, מלכלך, לא נעים, ישן, מחמיץ, כל מה שמפריע לביתינו להיות למשכן שנעים לנו ונינוח לנו להיות בו.

מכירים את זה שמנקים את השכבה הראשונה של הלכלוך, ואז כל כתם קטן בולט יותר? כי ככל שמנקים יותר אז רואים יותר..

אז הסיבה לניקיון היא לזכך ולהשיל את כל מה שחוסם את הראייה שלנו, לאוורר, לרוקן כדי שאפשר למלא בחדש, באחר, ולעשות סדר.

ככה זה גם בעבודה עצמית, באימון אישי.

הגוף והנפש שלנו הם הבית של הנשמה שלנו, של הנשימה שלנו.

בתהליך של התבוננות וחקירה, אנחנו מזהים את מה שמעכב, מפריע, "מלכלך" ומונע מאיתנו לחיות את חיינו בנינוחות, הרמוניה ושלווה.

הערב, "ביעור חמץ" , כי לא מספיק למצוא ולנקות, אלא ממש לבער אותו מקרבנו.

ומחר בערב, ליל הסדר.

קצת על המילה- "סדר "

אנחנו משתמשים לא מעט במילה "סדר" 

בזמן שניקיתי את הבית, בשבוע שעבר הקשבתי לתוכנית של מורתי נטאלי בן דוד עם אסי זיגדון בערוץ החיים הטובים (שיחות טרנספורמטיביות)  אסי זיגדון העלה נושא מעניין שאני רוצה להרחיב ולשתף. 

מדי יום שואלים אותנו- "מה שלומך"? 

ואנחנו בדרך כלל עונים את התשובה המקובלת "אני בסדר"..  

מה זה אומר "להיות בסדר" או "אני בסדר", מהי משמעותה?

אני בסדר הנכון לי, הדברים אצלי מסודרים, מאורגנים, אני בסדר הפנימי שלי.

אחרי שניקינו ובערנו, אפשר לראות את הקיים ולהחליט לסדר אותם על פי מה שנכון ומדויק עבורינו.

כל אחד והסדר שלנו.

מאחלת שכל המעכב, מפריע, מגביל ומונע יבוער ויתנקה, כך שניכנס לחג החירות חופשיים ועם מקום לסדר מחדש כך שנחווה אהבה וחמלה ללא תנאי.

אהבתם? שתפו באהבה