‏הצגת רשומות עם תוויות הקשבה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הקשבה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 13 ביולי 2014

ילד אסור ילד מותר


״תנו לחיות בשקט, תנו לחיות בזמן.. כל כך הרבה אסור, כל כך הרבה מותר, אבל איפה אני בכל הסיפור?״

לפני כמה ימים נתקלתי בשיר הזה, שהיה כתוב על הדופן הפנימית של מגלשה בגינת משחקים. 
נכתב כנראה על ידי ילד או ילדה בבית ספר יסודי שיש באזור .





אורית (שם בדוי) התחילה לעבוד במקום חדש. הגיעה נסערת לפגישה השבועית שלנו. ״אני חייבת לספר לך מה קרה היום שתגידי לי אם הייתי בסדר או לא״
היא סיפרה על החלטה שקיבלה בנושא מסוים, שעובדת אחרת הראתה למנהלת המקום שההחלטה של אורית היתה שגויה. גם המנהלת הוכיחה את אורית על כך.
המנהלת אמרה לאורית שהיא רוצה שהיא תפעל אחרת ממה שעשתה. אורית, לא הסכימה והוכיחה לשתיהן שהיא צודקת, שהיא כן פעלה נכון.
״אז הייתי בסדר?״, היא שאלה אותי בסוף התיאור.
שאלתי- מה זה אומר ״להיות בסדר״? 
ענתה - "שאני צודקת, שהן טועות"
שאלתי - ונגיד ולא, אז מה?
פרצה בבכי ואמרה שהיא מפחדת שיפטרו אותה..

כמה פעמים ביום אני כאמא אומרת לבת שלי אסור? כמה פעמים מותר? והאם חייבים להגיד?
מה קורה לילד שיש לו חווית חיים של אסור/מותר?
כמו בשיר - הוא הולך לאיבוד, הוא לא יודע להגיד מתוך עצמו האם פועל נכון או לא ואולי הוא חי בפחד מהעונש שיקבל.

כתבתי את המיקרה של אורית, שהיא אדם בוגר היום, כי אורית חיה "במגרש המשחקים" שהכללים בו הם שהדברים הם "בסדר", "אסור", "מותר".. קשה לאורית לראות שאפשרי חוקים אחרים במגרש החיים שלה, גם כאדם בוגר.

אז איך אפשר גם ללמד את הילדים שלנו מה אסור ומה מותר על פי הערכים שלנו, ועדין לתת לקול הפנימי שלהם מקום?

קודם כל נתחיל בתודעה שלנו.
האם אנחנו מוכנים לקבל שמה ש"בסדר" עבורינו הוא לא ה"אמת", אלא דעתינו והשיפוט הסובייקטיבי שלנו?
כלומר, יכול להיות שהילד שלנו יחשוב שמה ש"נכון" לדעתינו הוא "לא בסדר" עבורו
האם אנחנו חייבים להיות הצודקים? אלא שנותנים את המילה האחרונה.. ?

למשל :
הילד שלי חוזר מבית ספר, ומספר כי המורה נתנה לו עונש כי הוא לא הכין שיעורי בית.
אפשרות לתגובה אחת - "זה מגיע לך, ואולי תתחיל להקשיב לי קצת ותעשה שיעורים"
אפשרות לתגובה שניה - " ואיך אתה עם זה שקיבלת עונש? " , "מה יעזור לך לעמוד באחריות שלך להכין שיעורי בית"?

ההבדל בין שתי התשובות מביא אותי גם לנקודה השניה, הבדל בשפה -
ממקום משפטי ציווי
לתת משפטים עם סימן שאלה

ולפני הכל להקשיב, להקשיב ושוב להקשיב עד הסוף לילד שלנו.

בסוף כל פגישת אימון, גם של ילדים אני שואלת "איך אתה יוצא מכאן"?
 תשובה שאני שומעת לא פעם מילדים זה "סוף סוף משהו מקשיב לי.."

כשאנחנו מיד עונים לילד או מגיבים, החוויה של הילד יכולה להיות שלא מקשיבים לו, כי ממקום לתת לו לדבר, אנחנו מדברים.

ועוד דבר - אפשר לחזור על דברי הילד ולשאול אותו אם שמענו נכון - הוא יחווה אותנו מקשיבים לו וזו תגובה נהדרת שלנו עבורו.
אחר כך לרוב הוא לבד ימצא פתרון או תשובה בעצמו..

בימים אלו, בהם אנחנו יותר עם הילדים שלנו כי זה החופש הגדול והמצב הבטחוני גורם לנו להיות יותר ביחד במקומות סגורים, אפשר לתרגל הקשבה ותשומת לב לילדים שלנו, לפחדים שלהם, למחשבות שלהם, להיות איתם כפי שהם, להכיר אותם יותר קרוב.

חופשת קיץ בטוחה ונעימה









יום חמישי, 8 במאי 2014

על הקשבה ורגישות ומה קורה לילדים

מה קורה לנו כשאנחנו מקשיבים למשהו שמדבר אלינו?

האם אנחנו מקשיבים עד הסוף? האם יש לנו צורך להפסיק את המדבר ולהגיד את דעתינו?

האם אנחנו מקשיבים אחרת כשהילד שלנו מדבר אלינו?
האם אנחנו נוטים , כשמדובר בילדים , להיות ביקורתיים בהקשבה שלנו? להיות אלו שיודעים יותר ורוצים ללמד אותם?

ואיך אנחנו מקשיבים בעבודה לבוס שלנו? או בזמן ישיבת סיעור מוחות ...איך אנחנו מקשיבים ללקוח שמתלונן?

עלי ועל האופן בו התחלתי להתבונן על ההקשבה שלי 
פעם לא הייתי בתשומת לב לאופן בו אני מקשיבה, זה היה נראה לי מובן מאליו, כי הרי כל הזמן מדברים, שומעים, מדברים אלינו, אנחנו מדברים בחזרה.. ככה מאז שאנחנו קטנים.

כשהתחלתי להתאמן על להקשיב, כחלק מלימודי האימון שלי, גיליתי שזה עולם שלם עם רבדים מופלאים ועמוקים.

גיליתי שאני שומעת את תחילת המשפט, אבל בשאר המשפטים הראש שלי כבר עסוק במה אני אענה.
אם למשל חברה היתה משתפת אותי במשהו שמכאיב לה, דיי מהר הראש שלי היה עובר לנסות למצוא לה פתרון לבעייתה

כשהייתי יושבת בישיבות עבודה, רוב הזמן הייתי עסוקה בלחפש את התשובה הנכונה
וכשהייתי שומעת משהו אומר דיעה שונה משלי, ההקשבה שלי היתה הקשבה ביקורתית ודיי מהר הייתי עסוקה בלמצוא טיעונים להוכיח שאני צודקת.
וכשאמא שלי היתה מתחילה לדבר איתי וזה היה נשמע לי כמו ביקורת, אז באמצע הדברים שלה הייתי מפסיקה אותה ומתחילה לענות בהתגוננות או בהתקפה חזרה.

כשהתחלתי ללמוד בביה"ס אימושיין, להקשבה, הוויה וטרנספורמציה, למדתי שבע רמות שונות של הקשבה, כשהרמה הלפני ראשונה היא רמה  אפס 0 - להקשיב עד הסוף, ורק אחרי שהאדם שמדבר סיים את דברו, ונשמנו לפחות 2 נשימות והוא לא המשיך, רק אז לענות, אם בכלל...
 לקח לי כמה חודשים טובים להתאמן על רמה אפס..

על הקשבה וילדים 
בתחילת שנת הלימודים, אחרי החגים, הצטרפתי לפרויקט המבורך של בת אל חמודי ויריב גרוסמן ממרכז שקט "סמאדהי" - פרויקט "תשומת לב" .
במסגרת הפרויקט אני מעבירה לכיתות בתיכון פעילות ושיחות בנושאים רגשיים, הקשבה לעצמינו ולאחד לשני ויכולת ניהול של האוטומטים שלנו (על אוטומטים בפוסט אחר בקרוב..)
בנוסף, אני מאמנת ילדים בחטיבה בפגישות פרטניות.

מה שאני שומעת מהילדים זה על ארועים שונים שהמכנה המשותף לכולם זה שאנחנו, המבוגרים - ההורים, המורים, לא מקשיבים ולא קשובים להם
השאלה הרווחת שהילדים מתמודדים איתה זה "למה עשית ככה וככה....? " למה אתה לא כזה וכזה.."
הילד לא יודע מה לענות לשאלה למה.. כי בדרך כלל התשובה שלו זה "ככה" , כי ככה חשבתי שצריך או ככה רציתי לעשות..
בדרך כלל התשובה של המבוגר תהיה "ככה זה לא תשובה.." ובזה נגמרה השיחה עם הילד..

כשאנחנו מדברים עם הילד שלנו, אני מציעה להתאמן על להקשיב עד הסוף, ממש עד הסוף, וכל פעם כשעולה לנו הצורך לענות או לתת עיצה או לתת הערה, לנשום 3 נשימות ורק אחר כך להגיב...
לברר גם עם הילדים שלנו בכל שיחה, האם הם מבקשים מאיתנו עיצה או דיעה או פשוט רצו לשתף אותנו וזהו

ולהחליף את השאלה "למה" ב "איך אתה עם זה ?" "איך מרגיש לך עכשיו?" "בוא תשתף אותי ב... "
כדי לפתוח את השיחה ולא לנעול אותה...

אהבתם? שתפו באהבה ❤️