לכבוד מידת ״חסד ״ , הספירה הראשונה בספירת העומר.
״חסד״ : נתינה, קבלה ואהבה.
האם באהבה, אפשר לתת ללא ציפייה לקבל?
או שאם יש הדדיות, אז כדי להרגיש נאהבת, אני חייבת להרגיש שהבן זוג שלי נותן מעצמו?
ואם נותן, האם אני מסוגלת לקבל?
לפני כמה שנים, אמרה לי המאמנת הראשונה שלי בשיטת סאטיה (שיטת האימון בה אני עובדת היום), סוזאן דוקטור : ״לאהוב זה פשוט להיות״
להיות עם האחר, כפי שהוא ללא נתינת ציונים, ביקורת, שיפוטיות
כשאנחנו מסוגלים להיות עם האחר, לראות אותו כפי שהוא, כאילו לצאת משדה הראייה הרגיל שלנו, ולהרגיש ש״האחר הוא אני״
אז החסד, האהבה פשוט נמצאים בהוויה שלנו
אז אין מקום למדידה של נתינה וקבלה, יש פשוט את מה שעושים כשאוהבים את עצמינו ואת האחרים .
ויש קבלה, קבלה גדולה של מי שאיתנו ושל מה שהוא עושה עבורינו, גם אם זה שונה ממה שהכרנו או ציפינו.
וכמה מילים על אהבה ונתינה לעצמי או לזולתי.
כשאני עושה למען האחר, האם זה למעני או למענו?
מתי עשייה למען משהו אחר היא ביטול עצמי?
כשאנחנו חושבים ופועלים לטובת הזולת, כדי לרצות את האחר, ובכך להרגיש בעלי ערך, כי אם לא היינו עושים משמע אנחנו לא שווים
עשייה ממקום כזה היא מסוכנת, כי היא מבטלת את העצמי שבנו.
כדי לקבל אהבה ולאהוב, אנחנו חייבים לאהוב את עצמינו, לקבל את עצמינו כפי שאנחנו, גם את המקומות הפחות נוחים לנו, כי הם שם ממילא..
כי אם אני לא אוהבת אותי, איך משהו אחר יאהב אותי?
אריך פרום בספרו ״אמנות האהבה״ אומר
״ישאל כל אדם את עצמו כמה בני אדם אוהבים באמת ובתמים הכיר מעודו״ .. רוב בני האדם חושבים על סוגיית האהבה לא מצד היכולת שלהם לאהוב, אלא מצד היותם נאהבים. הם יודעים שאהבה היא גורם מרכזי בחייו של אדם, אך אינם מעלים על דעתם שהיא מיומנות נרכשת שיש ללמוד אותה ולהתאמן בה״
באהבה
יעל❤️
אהבתם? שתפו באהבה
רוצים לקבל הודעה על פוסטים חדשים? השאירו את כתובת המייל שלכם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה