על דיעות ועל ביקורת

הספירה השניה בספירת העומר היא  ״גבורה״ -  

״הצינור דרכו מבטאים וממקדים את האהבה, בה קיים מימד הביקורת, המשמעת, ההתייחסות לעצמך ולאחר בכבוד וביראה " 

מכירים את המחשבות שנותנות ציונים?

ציונים על עצמינו או/ו על אחרים?

״ההתנהגות שלו, ממש לא בסדר״

״היא מזניחה את הילדים שלה..״

״הוא מנהל גרוע, ללא יחסי אנוש, מנצל אותנו״

״אני לא מספיקה כלום, מבזבזת זמן, אני עצלנית״

״הוא דפוק, מניפולטיבי ונצלן״..

״אני לא מספיק חכמה לעבודה הזאת..״

״הילדה שלי חוצפנית..״

האם זו האמת? האם זה נכון?

מתי אנחנו ביקורתיים? 

ואיך זה משרת אותנו? מה יוצא לנו מזה?

1. לברוח מסיטואציה לא נוחה

כשמשהו קורה ולא נח לנו, הביקורת עוזרת לנו לברוח מהסיטואציה

הביקורת, הטלת הספק, מזיזה את תשומת הלב שלנו מלהיות עם משהו שלא נח לנו איתו.

למשל:

המנהלת של שלומית בעבודה ביקשה ממנה להקפיד על הגעה בזמן לישיבות

היא גם אמרה את זה בפגישה משותפת, לפני כל הצוות שלהם.

אחרי הישיבה שלומית אמרה לחברה לעבודה כמה המנהלת הזו מעצבנת, אין לה יחסי אנוש כי יכלה להגיד את זה לא לפני כולם.. מכאן התפתחה שיחה עם כל החברים כמה המנהלת היא כזאת וכזאת וכו..

לשלומית לא נח עם ההערה של המנהלת, המחשבות (ביקורת) על המנהלת עוזרות לה להתרחק מהסתכלות על עצמה..

בדרך כלל אנחנו שיפוטיים ומבקרים בדיוק במקומות שלא נעימים לנו, על עצמינו.

 כילדים למדנו לבקר את הסביבה, כי ככה המבוגרים עשו לנו, זה מה שראינו

והיום, כשמשהו לא נח, אוטומט "ההרגל של הביקורת" קופץ

כמו כל הרגל, על ידי תשומת לב ואימון ניתן לשנות אותו

2. כשאני פוגש משהו שאני לא אוהב בעצמי אצל האחר, עולה ביקורת לאחר

דוגמא: מתאמנת שלי סיפרה לי שהבת שלה אוכלת המון לדעתה, וזה מאוד מפריעה לה, וכל פעם כשהיא אוכלת, היא מעירה לה. 

מבירור יחסים עם אוכל עם האמא, הלקוחה שלי, התברר שכילדה היתה שמנה וסבלה מזה.

כל פעם שהילדה אוכלת יותר ממה שנראה לה, עולה באמא ביקורת שהיא מכירה מעצמה. 

3. להוכיח שאני צודקת, שאני חכמה

״אני חושב, משמע אני קיים״ , טבע הפילוסוף דקארט, מהמאה ה -17.

האמנם?

החשיבה הביקורתית, הטלת ספק ושאילת שאלות, הן חשובות ללא ספק להתפתחות עצמית ואנושית

השאלה עד כמה אנחנו בטוחים שאנחנו צודקים ועד כמה חשוב לנו להביע דעתינו בכל רגע נתון, רק כדי להרגיש שאנחנו משמעותים וחשובים

האם אנחנו מביעים דיעה כששאלו אותנו, עד כמה אנחנו מקשיבים עד הסוף לפני שאנחנו עונים?

  

3. ביקורת כגורם  לעשיה ולשיפור

שאלתי מתאמנת שלי, ומה יקרה אם תפסיקי לבקר את עצמך?

ענתה לי - אז לא תהיה לי סיבה לעשות, להוכיח לעצמי שאני בסדר..

האם אפשרי שתהיה עשייה ממקום נינוח, נטול סבל ושיפוטיות?

מאיפה למדנו לעשות כשמוכיחים אותנו?

דוגמא -

שלומי חוזר הביתה עייף מיום ארוך של עבודה. הילד שלו, נדב בן 10 לא סיים שיעורים. שלומי ניגש לעזור לו

שלומי: מה קורה נדב, כבר מאוחר מה הבעיה?

נדב: התרגילים בחשבון ...

שלומי: מה הבעיה בתרגילים? בוא נראה.. הנה זה ועוד זה.. הנה תסיים לבד

נדב: לא יודע, המורה מעצבנת לא מסבירה

שלומי: תתרכז אז תצליח..

נדב: אוף איתך, לא עושה שיעורים..

לנדב קשה, יותר נח להאשים את המורה, כי כשילד לא מבין, והמבוגרים מצפים ממנו להבין, מיד ירגיש שהוא לא בסדר, ויבקר את הסביבה כדי להגן על עצמו.

כשאביו עוד מוכיח אותו שהוא צריך להתרכז, מחזק את האשמה של נדב.

שלומי בטוח שככה הוא מעודד את הילד..

הביקורת כאן מונעת משניהם להיות עם הקושי. הם חסרי אונים מול הקושי

נדב חסר אונים מול הקושי של "אני לא מבין"

ושלומי חסר אונים מול העיפות שלו, חוסר סבלנות וקושי לקבל שהילד לא מבין, שלומי עצמו רגיל לפעול מתוך ביקורת אישית..

אם שלומי, האב, היה אומר לבנו שהוא מבין שקשה לו ושואל אותו מה יעזור לו להבין, ומשתף שגם הוא כרגע עייף ..

השיחה היתה נראית אחרת..

האם אפשר שתהיה ביקורת חומלת? כזו שלא משלבת אשמה, כעס והלקאה עצמית?

אפשר.

על ידי זיהוי ותשומת לב לאותם מקומות בהם הביקורת משרתת אותנו

כבר הפסקנו לסבול ממנה

ואז אפשר לבחור, האם להשתמש בביקורת ככלי או לוותר עליה ולפעול אחרת.

שבת שלום ומבורכת