יום ראשון, 13 ביולי 2014

ילד אסור ילד מותר


״תנו לחיות בשקט, תנו לחיות בזמן.. כל כך הרבה אסור, כל כך הרבה מותר, אבל איפה אני בכל הסיפור?״

לפני כמה ימים נתקלתי בשיר הזה, שהיה כתוב על הדופן הפנימית של מגלשה בגינת משחקים. 
נכתב כנראה על ידי ילד או ילדה בבית ספר יסודי שיש באזור .





אורית (שם בדוי) התחילה לעבוד במקום חדש. הגיעה נסערת לפגישה השבועית שלנו. ״אני חייבת לספר לך מה קרה היום שתגידי לי אם הייתי בסדר או לא״
היא סיפרה על החלטה שקיבלה בנושא מסוים, שעובדת אחרת הראתה למנהלת המקום שההחלטה של אורית היתה שגויה. גם המנהלת הוכיחה את אורית על כך.
המנהלת אמרה לאורית שהיא רוצה שהיא תפעל אחרת ממה שעשתה. אורית, לא הסכימה והוכיחה לשתיהן שהיא צודקת, שהיא כן פעלה נכון.
״אז הייתי בסדר?״, היא שאלה אותי בסוף התיאור.
שאלתי- מה זה אומר ״להיות בסדר״? 
ענתה - "שאני צודקת, שהן טועות"
שאלתי - ונגיד ולא, אז מה?
פרצה בבכי ואמרה שהיא מפחדת שיפטרו אותה..

כמה פעמים ביום אני כאמא אומרת לבת שלי אסור? כמה פעמים מותר? והאם חייבים להגיד?
מה קורה לילד שיש לו חווית חיים של אסור/מותר?
כמו בשיר - הוא הולך לאיבוד, הוא לא יודע להגיד מתוך עצמו האם פועל נכון או לא ואולי הוא חי בפחד מהעונש שיקבל.

כתבתי את המיקרה של אורית, שהיא אדם בוגר היום, כי אורית חיה "במגרש המשחקים" שהכללים בו הם שהדברים הם "בסדר", "אסור", "מותר".. קשה לאורית לראות שאפשרי חוקים אחרים במגרש החיים שלה, גם כאדם בוגר.

אז איך אפשר גם ללמד את הילדים שלנו מה אסור ומה מותר על פי הערכים שלנו, ועדין לתת לקול הפנימי שלהם מקום?

קודם כל נתחיל בתודעה שלנו.
האם אנחנו מוכנים לקבל שמה ש"בסדר" עבורינו הוא לא ה"אמת", אלא דעתינו והשיפוט הסובייקטיבי שלנו?
כלומר, יכול להיות שהילד שלנו יחשוב שמה ש"נכון" לדעתינו הוא "לא בסדר" עבורו
האם אנחנו חייבים להיות הצודקים? אלא שנותנים את המילה האחרונה.. ?

למשל :
הילד שלי חוזר מבית ספר, ומספר כי המורה נתנה לו עונש כי הוא לא הכין שיעורי בית.
אפשרות לתגובה אחת - "זה מגיע לך, ואולי תתחיל להקשיב לי קצת ותעשה שיעורים"
אפשרות לתגובה שניה - " ואיך אתה עם זה שקיבלת עונש? " , "מה יעזור לך לעמוד באחריות שלך להכין שיעורי בית"?

ההבדל בין שתי התשובות מביא אותי גם לנקודה השניה, הבדל בשפה -
ממקום משפטי ציווי
לתת משפטים עם סימן שאלה

ולפני הכל להקשיב, להקשיב ושוב להקשיב עד הסוף לילד שלנו.

בסוף כל פגישת אימון, גם של ילדים אני שואלת "איך אתה יוצא מכאן"?
 תשובה שאני שומעת לא פעם מילדים זה "סוף סוף משהו מקשיב לי.."

כשאנחנו מיד עונים לילד או מגיבים, החוויה של הילד יכולה להיות שלא מקשיבים לו, כי ממקום לתת לו לדבר, אנחנו מדברים.

ועוד דבר - אפשר לחזור על דברי הילד ולשאול אותו אם שמענו נכון - הוא יחווה אותנו מקשיבים לו וזו תגובה נהדרת שלנו עבורו.
אחר כך לרוב הוא לבד ימצא פתרון או תשובה בעצמו..

בימים אלו, בהם אנחנו יותר עם הילדים שלנו כי זה החופש הגדול והמצב הבטחוני גורם לנו להיות יותר ביחד במקומות סגורים, אפשר לתרגל הקשבה ותשומת לב לילדים שלנו, לפחדים שלהם, למחשבות שלהם, להיות איתם כפי שהם, להכיר אותם יותר קרוב.

חופשת קיץ בטוחה ונעימה









אין תגובות:

פרסום תגובה