יום רביעי, 21 במאי 2014

״האדם משברו ניסיונותיו״ - הקושי כמנוף לצמיחה


מה קורה לנו כשקשה?
מה קורה כשמשהו חיצוני קורה במרחב שלנו ומשפיע על החיים?
מה קורה כשאני או אדם קרוב ויקר לי פוטר מעבודתו? או חלה במחלה קשה? 
מה קורה לי? איך אני מגיב לזה? 
האם התגובה שלי, ״האוטומט״ : לטפל במצב? לרצות לשנות אותו? לעשות הכל כדי לזוז מהמקום הלא נעים הזה? 

מאז שהיינו קטנים, החלוקה ל ״טוב״ או ״רע״, "קשה", "נעים" היא מאוד ברורה

קיבלתי ציון גבוה במבחן - אז זה טוב ומשמח ונשארים עם השמחה 
קיבלתי ציון נמוך, או קבלתי מכה וכואב לי- זה רע, דורש שיפור, נותנים תרופה- מנסים לשנות את המצב
כי לא נעים להיות כשכואב או כשעצוב.

כשאנחנו מנסים להתנגד למה שקורה במציאות, או כשאנחנו נותנים פרשנות למציאות, ושופטים את המצב -
אז הכאב חזק יותר 

למשל - קיבלתי ציון שאני לא מרוצה ממנו - המחשבה על זה שאני כשלון, שיכולתי אחרת, ההורים שמטיפים מוסר - הופכים את הארוע להרבה יותר ממה שהוא. במציאות - עשיתי מבחן וקבלתי ציון.
הציון הוא לא לפי הציפיות שלי או של ההורים שלי - הציפייה היא ״התערבות״ בארוע, במציאות. 

עוד דוגמא-
ילד קטן רץ , נופל, מרגיש כאב, בוכה 
ההורה - מרים אותו ואומר לו ״ לא קרה כלום, חמוד , אל תבכה ״
הילד- מרגיש כאב וצורך לבכות, באמירה של ההורה , הוא מתבלבל- כי הרי במציאות כן קרה, הוא כן נפל וכן כואב לו...

וככה נוצר ״האוטומט".
וכשאני היום, אדם מבוגר, שלפעמים ״חוטף מכה״ בצורת פיטורין, פרידה, מחלה, הקושי נראה כבלתי נסבל, כי מעולם לא התרגלתי לחיות עם הקושי.. אלא לזוז ממנו.

אז מה ואיך אפשר לפעול אחרת?
  
לפני הפעולה האחרת אני רוצה להסביר: תפיסת עולמי היא שכל מה שקורה לנו בחיים , הוא מקור לצמיחה ולגידול, מכאבים, ממשברים, מקשיים אנחנו צומחים.
זה למעשה עובד הפוך מהאוטומט שלנו ומהמחשבה שאומרת ״קשה לי, לא יכול, רוצה שיהיה אחרת, למה זה מגיע לי?, המצב לא נסבל, הוא אשם וכו״ מהנטייה להסיק מסקנה שאם קרה משהו קשה אז הוא קבוע. 

אם למשל בדוגמא של הציון / התוצאה שאני לא מרוצה ממנה / שההורים שלי / הבוס שלי באים אלי בטענות 
ואני בחוויה של ״לא נעים/ קשה לי״,
אשאל עצמי -
 מה קורה לי עכשיו? 
מה אני חש בגוף עכשיו?
הכאב והקושי נמצאים בגוף, התחושה היא ראשונה
המחשבה של ״כואב לי בגלל שאני בלחץ או יש לי לחץ בחזה כי עצוב לי ״ באה אחרי התחושה 

אחרי ששאלתי עצמי מה אני חשה, 
לעצור, לנשום, לשים לב לאויר שממלא את הגוף, את חלל הבטן, ויוצא
ושוב לשים לב לנשימה 
לנשום
לנשום
לנשום
לשהות עם הכאב הזה, לתת לו מקום, לתת לו לגיטמציה, מותר לי לשיהיה לי כואב ולא נעים.
כל מחשבה שעולה ושמים לב אליה, אפשר לוותר ולהניח לה
מחשבה זה גם ״אני פוחדת ״, ״מה יהיה..?״.. לתת לכל המחשבות לחלוף , בדיוק כמו שבאו.. 
ולראות מה קורה אחר כך

ולסיום, מתוך ההסבר על חמשת ערוצי הדעת כפי שכתבה שוש תמיר- המטפלת והמלווה שלי

״האדם משברו - ניסיונותיו
הנסיון ״דעת אלוהים״ שנעשית מתוך התנסות קשה, משבר, דורש התגייסות מחודשת לניסיון שיש בו כוונה. חלקם קשים מאוד, זקוקים לכוחות מחודשים לפענוח ולהבנת כוונותיו. 
קיבלתי את העניין , אין הדבר תלוי בי״

ואם חשקה נפשיך להתאמן על זיהוי וניהול "האוטומט" ולאפשר לעצמך לזהות קושי כמקור לצמיחה, אז בוא/י נקבע פגישת הכרות" לתהליך מופלא של אימון לצמיחה אישית

באהבה ❤️

יום חמישי, 8 במאי 2014

על הקשבה ורגישות ומה קורה לילדים

מה קורה לנו כשאנחנו מקשיבים למשהו שמדבר אלינו?

האם אנחנו מקשיבים עד הסוף? האם יש לנו צורך להפסיק את המדבר ולהגיד את דעתינו?

האם אנחנו מקשיבים אחרת כשהילד שלנו מדבר אלינו?
האם אנחנו נוטים , כשמדובר בילדים , להיות ביקורתיים בהקשבה שלנו? להיות אלו שיודעים יותר ורוצים ללמד אותם?

ואיך אנחנו מקשיבים בעבודה לבוס שלנו? או בזמן ישיבת סיעור מוחות ...איך אנחנו מקשיבים ללקוח שמתלונן?

עלי ועל האופן בו התחלתי להתבונן על ההקשבה שלי 
פעם לא הייתי בתשומת לב לאופן בו אני מקשיבה, זה היה נראה לי מובן מאליו, כי הרי כל הזמן מדברים, שומעים, מדברים אלינו, אנחנו מדברים בחזרה.. ככה מאז שאנחנו קטנים.

כשהתחלתי להתאמן על להקשיב, כחלק מלימודי האימון שלי, גיליתי שזה עולם שלם עם רבדים מופלאים ועמוקים.

גיליתי שאני שומעת את תחילת המשפט, אבל בשאר המשפטים הראש שלי כבר עסוק במה אני אענה.
אם למשל חברה היתה משתפת אותי במשהו שמכאיב לה, דיי מהר הראש שלי היה עובר לנסות למצוא לה פתרון לבעייתה

כשהייתי יושבת בישיבות עבודה, רוב הזמן הייתי עסוקה בלחפש את התשובה הנכונה
וכשהייתי שומעת משהו אומר דיעה שונה משלי, ההקשבה שלי היתה הקשבה ביקורתית ודיי מהר הייתי עסוקה בלמצוא טיעונים להוכיח שאני צודקת.
וכשאמא שלי היתה מתחילה לדבר איתי וזה היה נשמע לי כמו ביקורת, אז באמצע הדברים שלה הייתי מפסיקה אותה ומתחילה לענות בהתגוננות או בהתקפה חזרה.

כשהתחלתי ללמוד בביה"ס אימושיין, להקשבה, הוויה וטרנספורמציה, למדתי שבע רמות שונות של הקשבה, כשהרמה הלפני ראשונה היא רמה  אפס 0 - להקשיב עד הסוף, ורק אחרי שהאדם שמדבר סיים את דברו, ונשמנו לפחות 2 נשימות והוא לא המשיך, רק אז לענות, אם בכלל...
 לקח לי כמה חודשים טובים להתאמן על רמה אפס..

על הקשבה וילדים 
בתחילת שנת הלימודים, אחרי החגים, הצטרפתי לפרויקט המבורך של בת אל חמודי ויריב גרוסמן ממרכז שקט "סמאדהי" - פרויקט "תשומת לב" .
במסגרת הפרויקט אני מעבירה לכיתות בתיכון פעילות ושיחות בנושאים רגשיים, הקשבה לעצמינו ולאחד לשני ויכולת ניהול של האוטומטים שלנו (על אוטומטים בפוסט אחר בקרוב..)
בנוסף, אני מאמנת ילדים בחטיבה בפגישות פרטניות.

מה שאני שומעת מהילדים זה על ארועים שונים שהמכנה המשותף לכולם זה שאנחנו, המבוגרים - ההורים, המורים, לא מקשיבים ולא קשובים להם
השאלה הרווחת שהילדים מתמודדים איתה זה "למה עשית ככה וככה....? " למה אתה לא כזה וכזה.."
הילד לא יודע מה לענות לשאלה למה.. כי בדרך כלל התשובה שלו זה "ככה" , כי ככה חשבתי שצריך או ככה רציתי לעשות..
בדרך כלל התשובה של המבוגר תהיה "ככה זה לא תשובה.." ובזה נגמרה השיחה עם הילד..

כשאנחנו מדברים עם הילד שלנו, אני מציעה להתאמן על להקשיב עד הסוף, ממש עד הסוף, וכל פעם כשעולה לנו הצורך לענות או לתת עיצה או לתת הערה, לנשום 3 נשימות ורק אחר כך להגיב...
לברר גם עם הילדים שלנו בכל שיחה, האם הם מבקשים מאיתנו עיצה או דיעה או פשוט רצו לשתף אותנו וזהו

ולהחליף את השאלה "למה" ב "איך אתה עם זה ?" "איך מרגיש לך עכשיו?" "בוא תשתף אותי ב... "
כדי לפתוח את השיחה ולא לנעול אותה...

אהבתם? שתפו באהבה ❤️


תמונות שלי... שתדעו מי עומד מאחורי הבלוג הזה :)




להכין את עצמינו לקראת פגישה או ארוע חשוב.. האם הכרחי?

מה המשותף לדייט? לדיון בבית משפט? להרצאה? לריאיון עבודה? לשיחה עם הבוס? לשיחה עם לקוח לא מרוצה? לישיבת דירקטוריון? לשיחה חשובה עם הבן /בת זוג? לשיחה עם דייר שלא משלם? לשיחה עם בעל בית על הפסקת חוזה? לישיבת צוות? ללידה? להודעה למשפחה על חתונה? לשיחה על פרידה? לפגישה עם מנהלת בית הספר? למבחן? להרצאה? להליכה לניתוח? לגיוס לצבא? לכניסה לבית ספר חדש? לכניסה למקום עבודה ?

המשותף לכולם הוא - שאנחנו מתכוננים לקראת ארועים אלו

אנחנו חושבים מה נגיד
אנחנו אוספים מידע
אנחנו רושמים רשימות
, אנחנו מתכננים מה נלבש, איך נראה
?אנחנו עסוקים באיך?... במה...

אבל מה עם "מי אנחנו הולכים להיות"?
איזה אדם יפגשו באותו ארוע?

לשם כך -צריך להכין את ההוויה שלנו
ההוייה נשארת איתנו כל הזמן, ועל ידי שמירה על ההוויות שבחרנו
אנחנו פחות תלויים בנסיבות חיצוניות

על ידי הכנת ההוויה אנחנו יכולים להביא לתוצאות יוצאות דופן בארועים משמעותיים ביום יום שלנו

אחד המוצרים הנפלאים בעיני באימון הוא
CLEAR WAY
שיחת הכנה להוויה
 מדובר בשיחה חד פעמית , להבדיל מאימון אישי שהוא תהליך, שיחה ממוקדת שמכינה לקראת אותו ארוע ספציפי

:) , מזמינה אתכם להשתמש בכל זה, 
כל פעם שאני עשיתי הכנה לקראת שיחה או פגישה חשובה, הופתעתי מחדש לראות את עוצמתו של הכלי והשפעתו על תוצאות הארוע.

שיחת הכנה אורכת בין שעה לשעתיים, ניתן לבצע גם בטלפון ורצוי שתתרחש במקסימום 48 שעות לפני מועד הארוע/ הפגישה.
פנו אלי- ונקבע!

שבוע טוב ומבורך לכולנו

יום חמישי, 1 במאי 2014

הקצעת שורשים.. ניקוי חניכיים עמוק ואני

טיפול הקצעת שורשים הוא ניקוי עמוק של החניכיים
אתמול בזמן שהמומחה, פרופסור סוסקולניק (מומלץ מאוד) עשה לי ניקוי עמוק של החניכיים, שאלתי אם הוא רואה מתחת לחניכיים את האבנית, את המקומות הדורשים ניקוי.
הוא הסביר לי, שהוא לא יכול לראות מתחת לחניכיים, הוא מרגיש בתחושה, בזמן שהוא בודק.
כלומר, חוש הראייה לא מופעל, אין ידיעה מראש איפה בדיוק צריך ניקוי, הוא מתחיל לגעת , ואז מרגיש חספוס ומגרד ומנקה...

זה הזכיר לי מה שקורה בחדר האימון,  כאן המחשבות שלי על כסא הרופא התחילו לנדוד וככה נולד הפוסט הזה :)

מגיעים לאימון, לעשות עבודה עצמית, לעשות ניקיון, כשמרגישים שמשהו, או כמה דברים, לא עובדים / לא נעימים/ כואבים ומפריעים בחיים שלנו
(בדומה לכאב חניכיים שגרם לי ללכת לרופא) 
מתחילים את התהליך, לא יודעים מה בדיוק נפגוש בתוכינו, איפה ה״לכלוך״ שמתחת למה שאנחנו מכירים, זה שמפעיל את האוטומט של הכעס, הפחד, זה שמונע מאיתנו לפעול בצורה מדויקת לנו

גם בטיפול הקצעת שורשים, לא מיד מגרדים את מה שמפריע, אלא קודם כל מכירים בו, חשים שיש אזור פגוע ובאיטיות ובסבלנות מנקים.
בחדר האימון, עצם ההכרה וזיהוי המקום, על ידי תשומת לב לכאב שעולה כשמדברים על משהו, אנחנו עוצרים, שוהים וכל פעם כזאת, היא עוד "גרוד" עדין לניקוי המקום הכואב.
עצם זה שעוצרים את  האוטומט של התגובה, זה המקום של ״הגירוד״, הניקוי.

לדוגמא :
במשך שנים סבלתי מכאבים בצוואר ובשכמות, וכל כמה זמן הייתי עושה עיסוי, משחררת עד לפעם הבאה. חשבתי שככה זה, ולא התיחסתי לכאב עד שהיה בלתי נסבל ואז הייתי ניגשת לטיפול ולשחרור הכאב.
כשהתחלתי להתאמן בשיטת סאטיה מבית אימושיין, שפותחה על ידי נטאלי בן דוד , עלה בחדר האימון האופן בו אני מתנהלת בעבודה. חוויתי באותה תקופה רוגז וכעס כמעט מדי יום במשרד.
במהלך הסיפור על ארוע שקרה, שמתי לב שהכתפיים שלי עולות, השכמות מתכווצות , וככה אני מדברת ופועלת.
כשנכנסתי עמוק יותר להתבוננות על התופעה, שמתי לב שזה קורה לי כששואלים אותי שאלה, כשאני רוצה / צריכה לתת פתרונות למצבים ושחשוב לי שיקבלו את דעתי ולתת את הפתרון "הנכון".
מכיון שבמשך שנים זו היתה העבודה שלי, לתת תשובות ופתרונות (הייתי מנהלת שיווק..) רוב היום הכתפיים שלי היו במצב של כיווץ ועליה, של דריכות, כאילו אני יוצאת לקרב..
אחרי שקישרתי בין השניים, כל יום בעבודה, הייתי בפוקוס על זיהוי עלית הכתפים, ואז הייתי מיישמת את מה שתרגלתי באימון - הייתי נושמת, נשענת לאחור ורק אז מדברת
השינוי הקטן הזה חולל פלאים באופן שבו דברתי, ומן הסתם באופן שבו התייחסו לתשובות שלי.. וגם דברתי הרבה פחות, כעסתי פחות ואפילו היה לי פחות חשוב להיות צודקת ...

דרוש אומץ ואמונה לצאת לתהליך שאין אנו יודעים מה יהיה בסופו
אנחנו נוטים ללכת למקומות מוכרים וידועים, אבל אז אנחנו גם מגיעים לאותם מקומות כואבים שחוזרים על עצמם.
רק שעושים משהו ממקום לא ידוע, אפשר להגיע למקום חדש ואחר.
אז בהצלחה

וכמו שאומר ד״ר סוס בספרו הנהדר
"אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים"

אהבתם? יש לכם מחשבות משלכם בנושא? אשמח להערות והארות במקום שיש לזה למטה
וכמובן שתפו הלאה באהבה ❤️🙏