מה קורה לי כשהילדה שלי, הפכה מילדה קטנה, מתוקה כזאת, שכל דבר שהיא עושה הוא גדול ועצום בעיני, לאדם בעל רצונות, מחשבות, הרגלים, תכונות, אישיות משל עצמה?
אני מודה- לא תמיד זה מתאים לי.. לא תמיד אני מסכימה עם דעותיה, לא תמיד אני חושבת כמוה, לא תמיד היא מסכימה לעשות מה שאני מבקשת ממנה
בקיצור- היא אדם מופרד ממני, ומתפתחת ביננו מערכת יחסים..
השלב הזה שילד הופך להיות בעל רצונות ברורים, נפרד ומרגיש מסוגלות - קורה בסביבות גיל 7-8, אז גם פיזיולוגית המראה הופך להיות בוגר יותר. פחות תינוקי וחמוד אלא מראה כמעט מבוגר.. מה שהופך את ההתמודדות שלנו המבוגרים כקשה יותר (תדמיינו שהתינוק החמוד לא היה במראה גורי מתוק כזה.. היה קשה יותר להיענות בחמלה לבכי בלתי פוסק למשל..)
האם אנחנו רואים את הילדים שלנו כבני אדם בזכות עצמם?
האם אפשרי לנו להתייחס אליהם כמו לאדם בעל רצונות, מחשבות, גישה לחיים, גם כשזה שונה או דומה לנו?
מה אז קורה?
אני מודה- לא תמיד זה מתאים לי.. לא תמיד אני מסכימה עם דעותיה, לא תמיד אני חושבת כמוה, לא תמיד היא מסכימה לעשות מה שאני מבקשת ממנה
בקיצור- היא אדם מופרד ממני, ומתפתחת ביננו מערכת יחסים..
השלב הזה שילד הופך להיות בעל רצונות ברורים, נפרד ומרגיש מסוגלות - קורה בסביבות גיל 7-8, אז גם פיזיולוגית המראה הופך להיות בוגר יותר. פחות תינוקי וחמוד אלא מראה כמעט מבוגר.. מה שהופך את ההתמודדות שלנו המבוגרים כקשה יותר (תדמיינו שהתינוק החמוד לא היה במראה גורי מתוק כזה.. היה קשה יותר להיענות בחמלה לבכי בלתי פוסק למשל..)
האם אנחנו רואים את הילדים שלנו כבני אדם בזכות עצמם?
האם אפשרי לנו להתייחס אליהם כמו לאדם בעל רצונות, מחשבות, גישה לחיים, גם כשזה שונה או דומה לנו?
מה אז קורה?
מה קורה לי כשהילד שלי רוצה להמשיך לראות טלויזיה כשהגיעה השעה ללכת לישון?
מה קורה לי כשהילד שלי רוצה לאכול משהו אחר ממה שהכנתי לו?
מה קורה למורה בבית ספר מול כיתה עם 30 בני אדם שונים, שכל אחד מתנהג אחרת?
שבוע בעבר, בהפסקה בבית ספר, בו אני מאמנת בני נוער, שמעתי ממחנכת כיתה ז' חוויות מטיול שנתי:
"הילדה הזו, שהיא רק בת 13, עסוקה כל היום בשיער שלה, רוצה שכולם ישימו לב אליה, באוטובוס עושה רעש וכולם אחריה, וכשאני אומרת לה להפסיק ולשבת, היא עונה לי שזה לגטימי שבטיול שנתי נעשה שמח באוטובוס, שזה כל הכיף.."
ילדים משקפים לנו את מה שלא נח לנו לראות בעצמינו
ואם זה הילדים שלנו - אז זה מופיע בגדול, כל יום
בהמשך לדוגמא מעלה על המחנכת:
שאלתי אותה - מה הפריע לך הכי בהתנהגות של הילדה? הרעש? ההתעסקות בשיער?
ענתה - "גם ההתעסקות בעצמה כל הזמן, באיך שהיא נראית , וגם התשובות החוצפניות שלה"
שאלתי אותה- למה את מתכוונת ההתעסקות שלה בעצמה
התשובה שלה היתה ארוכה ובין היתר עלה שגם היא כילדה אהבה מאוד להתעסק במראה שלה, אבל אמא שלה היתה אומרת לה, שאופי יותר חשוב מיופי, וזה שהיא עסוקה במראה שלה כנראה אומר שבפנים אין הרבה....
המחנכת, בלי ששמה לב אימצה לעצמה את התנהגותה של אמה. ממה שהיא סבלה ממנו, היא למדה שככה מגיבים להתעסקות עם חיצוניות, ובלי ששמה לב הגיבה לתלמידה בהתאם.
מה שאנחנו פוגשים בילדים שלנו, כשאנחנו מבוגרים, שייך רק לעולם הפנימי שלנו.
"הילדה הזו, שהיא רק בת 13, עסוקה כל היום בשיער שלה, רוצה שכולם ישימו לב אליה, באוטובוס עושה רעש וכולם אחריה, וכשאני אומרת לה להפסיק ולשבת, היא עונה לי שזה לגטימי שבטיול שנתי נעשה שמח באוטובוס, שזה כל הכיף.."
ילדים משקפים לנו את מה שלא נח לנו לראות בעצמינו
ואם זה הילדים שלנו - אז זה מופיע בגדול, כל יום
בהמשך לדוגמא מעלה על המחנכת:
שאלתי אותה - מה הפריע לך הכי בהתנהגות של הילדה? הרעש? ההתעסקות בשיער?
ענתה - "גם ההתעסקות בעצמה כל הזמן, באיך שהיא נראית , וגם התשובות החוצפניות שלה"
שאלתי אותה- למה את מתכוונת ההתעסקות שלה בעצמה
התשובה שלה היתה ארוכה ובין היתר עלה שגם היא כילדה אהבה מאוד להתעסק במראה שלה, אבל אמא שלה היתה אומרת לה, שאופי יותר חשוב מיופי, וזה שהיא עסוקה במראה שלה כנראה אומר שבפנים אין הרבה....
המחנכת, בלי ששמה לב אימצה לעצמה את התנהגותה של אמה. ממה שהיא סבלה ממנו, היא למדה שככה מגיבים להתעסקות עם חיצוניות, ובלי ששמה לב הגיבה לתלמידה בהתאם.
מה שאנחנו פוגשים בילדים שלנו, כשאנחנו מבוגרים, שייך רק לעולם הפנימי שלנו.
לפני כמה ימים שיתפה אותי חברה שכשהבת שלה, בת 11 אוכלת, זה מוציא אותה מדעתה...
שאלתי אותה מה בדיוק מעצבן אותה?
(הרי בעצם האכילה אין שום דבר לא בסדר..)
היא אמרה שהילדה גם אוכלת מהר, גם כמויות גדולות וגם לוקחת מצלחת של אחרים.
שאלתי- ומה מעצבן בזה?
ענתה- זה לא בסדר, זה לא יפה, היא תהיה שמנה
שאלתי- מאיפה את יודעת?
ענתה- זה ברור, לא? ככה גם אני הייתי..
והמשיכה לתאר את עצמה כילדה וכמבוגרת שמתמודדת עם עודף משקל גם היום.
אז מה עושים?
אז גם אם הבנו שזה עולמינו הפנימי, אז מה?
החברה שלי אמרה שהיא כועסת על עצמה כשהיא אומרת לבת שלה להפסיק לאכול כמו שהיא אוכלת.. היא אומרת ומיד מתחרטת שהמילים יצאו לה מהפה..
כשאנחנו מוצאים עצמינו שלא נח לנו עם האופן שבו אנחנו מגיבים, שהתגובה היא כעס, עצבים, מילים שאנחנו מתחרטים שנאמרו...
זה אומר שאנחנו מגיבים באוטומט, בהרגל שהתפתח עם השנים להגיב ככה
הרגלים אפשר לשנות, אוטומטים אפשר לפרק
איך? תשומת לב כשלב ראשון.
תשומת לב כשזה קורה לנו
להעביר את תשומת הלב מהמקרה עצמו (מהבת שאוכלת או התלמידים שמפריעים) לעצמינו, לתחושות, לרגשות, למה שקורה לנו באותו רגע.
העצירה הזו, כבר תביא תגובה אחרת.
גם שתיקה היא תגובה.
פירוק אוטמטים הוא קשה
״יציאת מצרים״ ממש, אבל אפשרי.
אפשר להתאמן על זה..
רוצים לפרק אוטומטים? מזמינה אותכם לתהליך אימון בו מזהים את האוטומט ומפרקים אותו.
אהבתם? שתפו באהבה ❤️🙏
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה