יום חמישי, 8 במאי 2014

על הקשבה ורגישות ומה קורה לילדים

מה קורה לנו כשאנחנו מקשיבים למשהו שמדבר אלינו?

האם אנחנו מקשיבים עד הסוף? האם יש לנו צורך להפסיק את המדבר ולהגיד את דעתינו?

האם אנחנו מקשיבים אחרת כשהילד שלנו מדבר אלינו?
האם אנחנו נוטים , כשמדובר בילדים , להיות ביקורתיים בהקשבה שלנו? להיות אלו שיודעים יותר ורוצים ללמד אותם?

ואיך אנחנו מקשיבים בעבודה לבוס שלנו? או בזמן ישיבת סיעור מוחות ...איך אנחנו מקשיבים ללקוח שמתלונן?

עלי ועל האופן בו התחלתי להתבונן על ההקשבה שלי 
פעם לא הייתי בתשומת לב לאופן בו אני מקשיבה, זה היה נראה לי מובן מאליו, כי הרי כל הזמן מדברים, שומעים, מדברים אלינו, אנחנו מדברים בחזרה.. ככה מאז שאנחנו קטנים.

כשהתחלתי להתאמן על להקשיב, כחלק מלימודי האימון שלי, גיליתי שזה עולם שלם עם רבדים מופלאים ועמוקים.

גיליתי שאני שומעת את תחילת המשפט, אבל בשאר המשפטים הראש שלי כבר עסוק במה אני אענה.
אם למשל חברה היתה משתפת אותי במשהו שמכאיב לה, דיי מהר הראש שלי היה עובר לנסות למצוא לה פתרון לבעייתה

כשהייתי יושבת בישיבות עבודה, רוב הזמן הייתי עסוקה בלחפש את התשובה הנכונה
וכשהייתי שומעת משהו אומר דיעה שונה משלי, ההקשבה שלי היתה הקשבה ביקורתית ודיי מהר הייתי עסוקה בלמצוא טיעונים להוכיח שאני צודקת.
וכשאמא שלי היתה מתחילה לדבר איתי וזה היה נשמע לי כמו ביקורת, אז באמצע הדברים שלה הייתי מפסיקה אותה ומתחילה לענות בהתגוננות או בהתקפה חזרה.

כשהתחלתי ללמוד בביה"ס אימושיין, להקשבה, הוויה וטרנספורמציה, למדתי שבע רמות שונות של הקשבה, כשהרמה הלפני ראשונה היא רמה  אפס 0 - להקשיב עד הסוף, ורק אחרי שהאדם שמדבר סיים את דברו, ונשמנו לפחות 2 נשימות והוא לא המשיך, רק אז לענות, אם בכלל...
 לקח לי כמה חודשים טובים להתאמן על רמה אפס..

על הקשבה וילדים 
בתחילת שנת הלימודים, אחרי החגים, הצטרפתי לפרויקט המבורך של בת אל חמודי ויריב גרוסמן ממרכז שקט "סמאדהי" - פרויקט "תשומת לב" .
במסגרת הפרויקט אני מעבירה לכיתות בתיכון פעילות ושיחות בנושאים רגשיים, הקשבה לעצמינו ולאחד לשני ויכולת ניהול של האוטומטים שלנו (על אוטומטים בפוסט אחר בקרוב..)
בנוסף, אני מאמנת ילדים בחטיבה בפגישות פרטניות.

מה שאני שומעת מהילדים זה על ארועים שונים שהמכנה המשותף לכולם זה שאנחנו, המבוגרים - ההורים, המורים, לא מקשיבים ולא קשובים להם
השאלה הרווחת שהילדים מתמודדים איתה זה "למה עשית ככה וככה....? " למה אתה לא כזה וכזה.."
הילד לא יודע מה לענות לשאלה למה.. כי בדרך כלל התשובה שלו זה "ככה" , כי ככה חשבתי שצריך או ככה רציתי לעשות..
בדרך כלל התשובה של המבוגר תהיה "ככה זה לא תשובה.." ובזה נגמרה השיחה עם הילד..

כשאנחנו מדברים עם הילד שלנו, אני מציעה להתאמן על להקשיב עד הסוף, ממש עד הסוף, וכל פעם כשעולה לנו הצורך לענות או לתת עיצה או לתת הערה, לנשום 3 נשימות ורק אחר כך להגיב...
לברר גם עם הילדים שלנו בכל שיחה, האם הם מבקשים מאיתנו עיצה או דיעה או פשוט רצו לשתף אותנו וזהו

ולהחליף את השאלה "למה" ב "איך אתה עם זה ?" "איך מרגיש לך עכשיו?" "בוא תשתף אותי ב... "
כדי לפתוח את השיחה ולא לנעול אותה...

אהבתם? שתפו באהבה ❤️


אין תגובות:

פרסום תגובה