יום חמישי, 1 במאי 2014

הקצעת שורשים.. ניקוי חניכיים עמוק ואני

טיפול הקצעת שורשים הוא ניקוי עמוק של החניכיים
אתמול בזמן שהמומחה, פרופסור סוסקולניק (מומלץ מאוד) עשה לי ניקוי עמוק של החניכיים, שאלתי אם הוא רואה מתחת לחניכיים את האבנית, את המקומות הדורשים ניקוי.
הוא הסביר לי, שהוא לא יכול לראות מתחת לחניכיים, הוא מרגיש בתחושה, בזמן שהוא בודק.
כלומר, חוש הראייה לא מופעל, אין ידיעה מראש איפה בדיוק צריך ניקוי, הוא מתחיל לגעת , ואז מרגיש חספוס ומגרד ומנקה...

זה הזכיר לי מה שקורה בחדר האימון,  כאן המחשבות שלי על כסא הרופא התחילו לנדוד וככה נולד הפוסט הזה :)

מגיעים לאימון, לעשות עבודה עצמית, לעשות ניקיון, כשמרגישים שמשהו, או כמה דברים, לא עובדים / לא נעימים/ כואבים ומפריעים בחיים שלנו
(בדומה לכאב חניכיים שגרם לי ללכת לרופא) 
מתחילים את התהליך, לא יודעים מה בדיוק נפגוש בתוכינו, איפה ה״לכלוך״ שמתחת למה שאנחנו מכירים, זה שמפעיל את האוטומט של הכעס, הפחד, זה שמונע מאיתנו לפעול בצורה מדויקת לנו

גם בטיפול הקצעת שורשים, לא מיד מגרדים את מה שמפריע, אלא קודם כל מכירים בו, חשים שיש אזור פגוע ובאיטיות ובסבלנות מנקים.
בחדר האימון, עצם ההכרה וזיהוי המקום, על ידי תשומת לב לכאב שעולה כשמדברים על משהו, אנחנו עוצרים, שוהים וכל פעם כזאת, היא עוד "גרוד" עדין לניקוי המקום הכואב.
עצם זה שעוצרים את  האוטומט של התגובה, זה המקום של ״הגירוד״, הניקוי.

לדוגמא :
במשך שנים סבלתי מכאבים בצוואר ובשכמות, וכל כמה זמן הייתי עושה עיסוי, משחררת עד לפעם הבאה. חשבתי שככה זה, ולא התיחסתי לכאב עד שהיה בלתי נסבל ואז הייתי ניגשת לטיפול ולשחרור הכאב.
כשהתחלתי להתאמן בשיטת סאטיה מבית אימושיין, שפותחה על ידי נטאלי בן דוד , עלה בחדר האימון האופן בו אני מתנהלת בעבודה. חוויתי באותה תקופה רוגז וכעס כמעט מדי יום במשרד.
במהלך הסיפור על ארוע שקרה, שמתי לב שהכתפיים שלי עולות, השכמות מתכווצות , וככה אני מדברת ופועלת.
כשנכנסתי עמוק יותר להתבוננות על התופעה, שמתי לב שזה קורה לי כששואלים אותי שאלה, כשאני רוצה / צריכה לתת פתרונות למצבים ושחשוב לי שיקבלו את דעתי ולתת את הפתרון "הנכון".
מכיון שבמשך שנים זו היתה העבודה שלי, לתת תשובות ופתרונות (הייתי מנהלת שיווק..) רוב היום הכתפיים שלי היו במצב של כיווץ ועליה, של דריכות, כאילו אני יוצאת לקרב..
אחרי שקישרתי בין השניים, כל יום בעבודה, הייתי בפוקוס על זיהוי עלית הכתפים, ואז הייתי מיישמת את מה שתרגלתי באימון - הייתי נושמת, נשענת לאחור ורק אז מדברת
השינוי הקטן הזה חולל פלאים באופן שבו דברתי, ומן הסתם באופן שבו התייחסו לתשובות שלי.. וגם דברתי הרבה פחות, כעסתי פחות ואפילו היה לי פחות חשוב להיות צודקת ...

דרוש אומץ ואמונה לצאת לתהליך שאין אנו יודעים מה יהיה בסופו
אנחנו נוטים ללכת למקומות מוכרים וידועים, אבל אז אנחנו גם מגיעים לאותם מקומות כואבים שחוזרים על עצמם.
רק שעושים משהו ממקום לא ידוע, אפשר להגיע למקום חדש ואחר.
אז בהצלחה

וכמו שאומר ד״ר סוס בספרו הנהדר
"אם יוצאים מגיעים למקומות מופלאים"

אהבתם? יש לכם מחשבות משלכם בנושא? אשמח להערות והארות במקום שיש לזה למטה
וכמובן שתפו הלאה באהבה ❤️🙏 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה