מחשבות לקראת סוף החופש הגדול

עוד כמה ימים... חוזרים לשגרה :)
מצאתי את עצמי, בשבוע האחרון, מתחילה לספור לקראת ה 1.9

אוהבת חופש, אוהבת להיות עם הבנות, אבל גם אוהבת וצריכה את השגרה, את המסגרת
וגם... כן, מודה, אינטנסיבי השעות עם הילדות, להיות קשובה לצרכים של כל אחת, לרצונות של כל אחד משלושתינו, למצוא את הסנכרון בין כולם, וכל זה בין המזגן, לחום וללחות שבחוץ..

בקיץ הזה, שמתי לב שאני רואה הרבה ילדים בוכים, כועסים, רבים עם ההורים שלהם
בכל מקום שיצאתי החוצה זה נוכח
בתחנת אוטובוס- ילד נושך את אמא שלו וקורא לה מטומטמת
בבריכה - ילד בוכה וצורח, בועט באמא שלו.. מבקש שתעזוב אותו לנפשו
לפני מעבר חציה - ילד רוקע ברגלים ולא מוכן לתת יד לאבא שלו
בחנות צעצועים - ילד בוכה ומושך במכנסים של אמא שלו שתקנה לו עוד משהו..
בגינת המשחקים- ילד רוצה להישאר במגלשות ובוכה כשסבא רוצה לקחת אותו משם

ברוב המקרים, צפיתי במתרחש, בדינמיקה, בתגובות של ההורים, בתגובות של הילדים
התגובות של ההורים היו שונות, חלק ויתרו, חלק ניסו לדבר עם הילד, חלק הגיבו בדיכוי ובכח
ועוד ועוד..

ולי , עלה המשפט -

 "מה ששנוא עליך אל תעשה לילדך"

כולנו מכירים את המשפט הזה, רק בהקשר של חבריך- מבחינתי הוא תקף גם לילדך- או לילדים בכלל
ילדים הם אנשים קטנים, יש לנו אשליה שאם הם "שלנו" מותר לנו לתקוף, להכריח, לצוות וכו
וחלקינו משכנעים את עצמינו שזה בסדר, כי התפקיד שלנו זה לחנך אותם ולהציב גבולות

אז זה נכון
אך לא עומד בסתירה
אנחנו, ההורים, חייבים לחנך, להסביר, ללמד, לאמן,לטפל, להשגיח - על הילדים שלנו
אך באיזה דרך?

אני בטוחה שכל אחד מההורים , לא אוהב שמדברים אליו בטונים גבוהים או שמכריחים אותו לעשות דברים
כנראה שככה נהגו כלפי חלקינו שאנחנו היינו ילדים

ויחד עם זאת, אנחנו עושים את אותו הדבר שאנחנו לא אוהבים שעשו או שעושים לנו..
או שחלקנו מראש מוותרים, עד כדי כך, שיש תחושה שהילדים לא מבחינים בין "רע ל"טוב", ושאנחנו עייפים וסחוטים מהאינטרקציה היום יומית איתם.

אז מה עושים?
איך בכל זאת אפשר?

התשובה פשוטה, היישום שלה , מסתבר שמורכב יותר

התשובה היא-  מקשיבים להם. מייצרים שיחה.

איך עושים זאת?
מה זה אומר במציאות?

1. לשים לב לעצמי- מה קורה לי כשאני נתקל במקרה שאומרים לי "לא" , או מבקשים ממני משהו שלא מתאים לי להיענות לו, או כשמדברים אלי בחוצפה או בתובענות... או כשאני רואה את הילדים שלי רבים בינהם -לשים לב- מה קורה לי? מה אני חש? מה אני מרגיש?
2. לעצור ולנשום- לצפות בילד ובעצמי - כן , כן זה קשה מאוד , אך אפשרי לנסות :)
3.להקשיב עד הסוף לילד שמדבר - לא להפסיק אותו, לא לתת לו תשובות, רק להקשיב למה שהוא אומר
4. לשאול אותו שאלות מתעניינות - על מה שהוא אומר  (לשים לב האם מה שהוא אומר מפעיל אותי? אז עדיף לשתוק)
5.  אחרי כל זה- כבר לבד השיחה תזרום, משהו אחר יקרה

אפשר להתאים את ארבעת הפעולות הללו- לכל גיל של ילד

הכל טמון ביכולת שלנו ליישם את פעולות 1 ו 2

מזמינה אותכם לקבוצת תרגול של ארבעת השלבים ליצירת תקשורת מצמיחה ובונה

התרגול יתקיים בימי חמישי, בתאריכים מטה- במשך 4 מפגשים
כל מפגש יוקדש לתרגול ואימון של אחד מארבעת העקרונות מעלה
כאשר בכל מפגש נלמד את העקרון, נדון בו, ונתאמן על היישום שלו
נקבל תרגילים לאימון בבית.

תאריכי המפגשים הם:
17.9.2015. ,2015 .15.10, 29.10, 12.11

שעות מפגש
20:00-22:30

עלות כל מפגש - 100 ש"ח בלבד.

ילד אסור ילד מותר

״תנו לחיות בשקט, תנו לחיות בזמן.. כל כך הרבה אסור, כל כך הרבה מותר, אבל איפה אני בכל הסיפור?״

לפני כמה ימים נתקלתי בשיר הזה, שהיה כתוב על הדופן הפנימית של מגלשה בגינת משחקים. 

נכתב כנראה על ידי ילד או ילדה בבית ספר יסודי שיש באזור .

אורית (שם בדוי) התחילה לעבוד במקום חדש. הגיעה נסערת לפגישה השבועית שלנו. ״אני חייבת לספר לך מה קרה היום שתגידי לי אם הייתי בסדר או לא״

היא סיפרה על החלטה שקיבלה בנושא מסוים, שעובדת אחרת הראתה למנהלת המקום שההחלטה של אורית היתה שגויה. גם המנהלת הוכיחה את אורית על כך.

המנהלת אמרה לאורית שהיא רוצה שהיא תפעל אחרת ממה שעשתה. אורית, לא הסכימה והוכיחה לשתיהן שהיא צודקת, שהיא כן פעלה נכון.

״אז הייתי בסדר?״, היא שאלה אותי בסוף התיאור.

שאלתי- מה זה אומר ״להיות בסדר״? 

ענתה - "שאני צודקת, שהן טועות"

שאלתי - ונגיד ולא, אז מה?

פרצה בבכי ואמרה שהיא מפחדת שיפטרו אותה..

כמה פעמים ביום אני כאמא אומרת לבת שלי אסור? כמה פעמים מותר? והאם חייבים להגיד?

מה קורה לילד שיש לו חווית חיים של אסור/מותר?

כמו בשיר - הוא הולך לאיבוד, הוא לא יודע להגיד מתוך עצמו האם פועל נכון או לא ואולי הוא חי בפחד מהעונש שיקבל.

כתבתי את המיקרה של אורית, שהיא אדם בוגר היום, כי אורית חיה "במגרש המשחקים" שהכללים בו הם שהדברים הם "בסדר", "אסור", "מותר".. קשה לאורית לראות שאפשרי חוקים אחרים במגרש החיים שלה, גם כאדם בוגר.

אז איך אפשר גם ללמד את הילדים שלנו מה אסור ומה מותר על פי הערכים שלנו, ועדין לתת לקול הפנימי שלהם מקום?

קודם כל נתחיל בתודעה שלנו.
האם אנחנו מוכנים לקבל שמה ש"בסדר" עבורינו הוא לא ה"אמת", אלא דעתינו והשיפוט הסובייקטיבי שלנו?
כלומר, יכול להיות שהילד שלנו יחשוב שמה ש"נכון" לדעתינו הוא "לא בסדר" עבורו
האם אנחנו חייבים להיות הצודקים? אלא שנותנים את המילה האחרונה.. ?

למשל :
הילד שלי חוזר מבית ספר, ומספר כי המורה נתנה לו עונש כי הוא לא הכין שיעורי בית.
אפשרות לתגובה אחת - "זה מגיע לך, ואולי תתחיל להקשיב לי קצת ותעשה שיעורים"
אפשרות לתגובה שניה - " ואיך אתה עם זה שקיבלת עונש? " , "מה יעזור לך לעמוד באחריות שלך להכין שיעורי בית"?

ההבדל בין שתי התשובות מביא אותי גם לנקודה השניה, הבדל בשפה -
ממקום משפטי ציווי
לתת משפטים עם סימן שאלה

ולפני הכל להקשיב, להקשיב ושוב להקשיב עד הסוף לילד שלנו.

בסוף כל פגישת אימון, גם של ילדים אני שואלת "איך אתה יוצא מכאן"?
 תשובה שאני שומעת לא פעם מילדים זה "סוף סוף משהו מקשיב לי.."

כשאנחנו מיד עונים לילד או מגיבים, החוויה של הילד יכולה להיות שלא מקשיבים לו, כי ממקום לתת לו לדבר, אנחנו מדברים.

ועוד דבר - אפשר לחזור על דברי הילד ולשאול אותו אם שמענו נכון - הוא יחווה אותנו מקשיבים לו וזו תגובה נהדרת שלנו עבורו.
אחר כך לרוב הוא לבד ימצא פתרון או תשובה בעצמו..

בימים אלו, בהם אנחנו יותר עם הילדים שלנו כי זה החופש הגדול והמצב הבטחוני גורם לנו להיות יותר ביחד במקומות סגורים, אפשר לתרגל הקשבה ותשומת לב לילדים שלנו, לפחדים שלהם, למחשבות שלהם, להיות איתם כפי שהם, להכיר אותם יותר קרוב.

חופשת קיץ בטוחה ונעימה

על הורים, מורים וילדים והקשר בינהם

מה קורה לי כשהילדה שלי, הפכה מילדה קטנה, מתוקה כזאת, שכל דבר שהיא עושה הוא גדול ועצום בעיני, לאדם בעל רצונות, מחשבות, הרגלים, תכונות, אישיות משל עצמה?

אני מודה- לא תמיד זה מתאים לי.. לא תמיד אני מסכימה עם דעותיה, לא תמיד אני חושבת כמוה, לא תמיד היא מסכימה לעשות מה שאני מבקשת ממנה
בקיצור- היא אדם מופרד ממני, ומתפתחת ביננו מערכת יחסים..

השלב הזה שילד הופך להיות בעל רצונות ברורים, נפרד ומרגיש מסוגלות - קורה בסביבות גיל 7-8, אז גם פיזיולוגית המראה הופך להיות בוגר יותר. פחות תינוקי וחמוד  אלא מראה כמעט מבוגר.. מה שהופך את ההתמודדות שלנו המבוגרים כקשה יותר (תדמיינו שהתינוק החמוד לא היה במראה גורי מתוק כזה.. היה קשה יותר להיענות בחמלה לבכי בלתי פוסק למשל..)

האם אנחנו רואים את הילדים שלנו כבני אדם בזכות עצמם?
האם אפשרי לנו להתייחס אליהם כמו לאדם בעל רצונות, מחשבות, גישה לחיים, גם כשזה שונה או  דומה לנו?
מה אז קורה?

מה קורה לי כשהילד שלי רוצה להמשיך לראות טלויזיה כשהגיעה השעה ללכת לישון?
מה קורה לי כשהילד שלי רוצה לאכול משהו אחר ממה שהכנתי לו?
מה קורה למורה בבית ספר מול כיתה עם 30 בני אדם שונים, שכל אחד מתנהג אחרת?

שבוע בעבר, בהפסקה בבית ספר, בו אני מאמנת בני נוער, שמעתי ממחנכת כיתה ז' חוויות מטיול שנתי:
"הילדה הזו, שהיא רק בת 13, עסוקה כל היום בשיער שלה, רוצה שכולם ישימו לב אליה, באוטובוס עושה רעש וכולם אחריה, וכשאני אומרת לה להפסיק ולשבת, היא עונה לי שזה לגטימי שבטיול שנתי נעשה שמח באוטובוס, שזה כל הכיף.."

ילדים משקפים לנו את מה שלא נח לנו לראות בעצמינו
ואם זה הילדים שלנו - אז זה מופיע בגדול, כל יום

בהמשך לדוגמא מעלה על המחנכת:
שאלתי אותה - מה הפריע לך הכי בהתנהגות של הילדה? הרעש? ההתעסקות בשיער? 
ענתה - "גם ההתעסקות בעצמה כל הזמן, באיך שהיא נראית , וגם התשובות החוצפניות שלה"
שאלתי אותה- למה את מתכוונת ההתעסקות שלה בעצמה
התשובה שלה היתה ארוכה ובין היתר עלה שגם היא כילדה אהבה מאוד להתעסק במראה  שלה, אבל אמא שלה היתה אומרת לה, שאופי יותר חשוב מיופי, וזה שהיא עסוקה במראה שלה כנראה אומר שבפנים אין הרבה....

המחנכת, בלי ששמה לב אימצה לעצמה את התנהגותה של אמה. ממה שהיא סבלה ממנו, היא למדה שככה מגיבים להתעסקות עם חיצוניות, ובלי ששמה לב הגיבה לתלמידה בהתאם.

מה שאנחנו פוגשים בילדים שלנו, כשאנחנו מבוגרים, שייך רק לעולם הפנימי שלנו.

לפני כמה ימים שיתפה אותי חברה שכשהבת שלה, בת 11 אוכלת, זה מוציא אותה מדעתה...

שאלתי אותה מה בדיוק מעצבן אותה?

(הרי בעצם האכילה אין שום דבר לא בסדר..)

היא אמרה שהילדה גם אוכלת מהר, גם כמויות גדולות וגם לוקחת מצלחת של אחרים.

שאלתי- ומה מעצבן בזה?

ענתה- זה לא בסדר, זה לא יפה, היא תהיה שמנה

שאלתי- מאיפה את יודעת?

ענתה- זה ברור, לא? ככה גם אני הייתי.. 

והמשיכה לתאר את עצמה כילדה וכמבוגרת שמתמודדת עם עודף משקל גם היום.

אז מה עושים?

אז גם אם הבנו שזה עולמינו הפנימי, אז מה?

החברה שלי אמרה שהיא כועסת על עצמה כשהיא אומרת לבת שלה להפסיק לאכול כמו שהיא אוכלת.. היא אומרת ומיד מתחרטת שהמילים יצאו לה מהפה..

כשאנחנו מוצאים עצמינו שלא נח לנו עם האופן שבו אנחנו מגיבים, שהתגובה היא כעס, עצבים, מילים שאנחנו מתחרטים שנאמרו... 

זה אומר שאנחנו מגיבים באוטומט, בהרגל שהתפתח עם השנים להגיב ככה

הרגלים אפשר לשנות, אוטומטים אפשר לפרק

איך? תשומת לב כשלב ראשון.

תשומת לב כשזה קורה לנו

להעביר את תשומת הלב מהמקרה עצמו (מהבת שאוכלת או התלמידים שמפריעים) לעצמינו, לתחושות, לרגשות, למה שקורה לנו באותו רגע.

העצירה  הזו, כבר תביא תגובה אחרת.

גם שתיקה היא תגובה. 

פירוק אוטמטים הוא קשה 

״יציאת מצרים״ ממש, אבל אפשרי.

אפשר להתאמן על זה.. 

רוצים לפרק אוטומטים? מזמינה אותכם לתהליך אימון בו מזהים את האוטומט ומפרקים אותו.

אהבתם? שתפו באהבה ❤️🙏

״האדם משברו ניסיונותיו״ - הקושי כמנוף לצמיחה

מה קורה לנו כשקשה?

מה קורה כשמשהו חיצוני קורה במרחב שלנו ומשפיע על החיים?

מה קורה כשאני או אדם קרוב ויקר לי פוטר מעבודתו? או חלה במחלה קשה? 

מה קורה לי? איך אני מגיב לזה? 

האם התגובה שלי, ״האוטומט״ : לטפל במצב? לרצות לשנות אותו? לעשות הכל כדי לזוז מהמקום הלא נעים הזה? 

מאז שהיינו קטנים, החלוקה ל ״טוב״ או ״רע״, "קשה", "נעים" היא מאוד ברורה

קיבלתי ציון גבוה במבחן - אז זה טוב ומשמח ונשארים עם השמחה 

קיבלתי ציון נמוך, או קבלתי מכה וכואב לי- זה רע, דורש שיפור, נותנים תרופה- מנסים לשנות את המצב

כי לא נעים להיות כשכואב או כשעצוב.

כשאנחנו מנסים להתנגד למה שקורה במציאות, או כשאנחנו נותנים פרשנות למציאות, ושופטים את המצב -
אז הכאב חזק יותר 

למשל - קיבלתי ציון שאני לא מרוצה ממנו - המחשבה על זה שאני כשלון, שיכולתי אחרת, ההורים שמטיפים מוסר - הופכים את הארוע להרבה יותר ממה שהוא. במציאות - עשיתי מבחן וקבלתי ציון.

הציון הוא לא לפי הציפיות שלי או של ההורים שלי - הציפייה היא ״התערבות״ בארוע, במציאות. 

עוד דוגמא-

ילד קטן רץ , נופל, מרגיש כאב, בוכה 

ההורה - מרים אותו ואומר לו ״ לא קרה כלום, חמוד , אל תבכה ״

הילד- מרגיש כאב וצורך לבכות, באמירה של ההורה , הוא מתבלבל- כי הרי במציאות כן קרה, הוא כן נפל וכן כואב לו...

וככה נוצר ״האוטומט".

וכשאני היום, אדם מבוגר, שלפעמים ״חוטף מכה״ בצורת פיטורין, פרידה, מחלה, הקושי נראה כבלתי נסבל, כי מעולם לא התרגלתי לחיות עם הקושי.. אלא לזוז ממנו.

אז מה ואיך אפשר לפעול אחרת?

  

לפני הפעולה האחרת אני רוצה להסביר: תפיסת עולמי היא שכל מה שקורה לנו בחיים , הוא מקור לצמיחה ולגידול, מכאבים, ממשברים, מקשיים אנחנו צומחים.

זה למעשה עובד הפוך מהאוטומט שלנו ומהמחשבה שאומרת ״קשה לי, לא יכול, רוצה שיהיה אחרת, למה זה מגיע לי?, המצב לא נסבל, הוא אשם וכו״ מהנטייה להסיק מסקנה שאם קרה משהו קשה אז הוא קבוע. 

אם למשל בדוגמא של הציון / התוצאה שאני לא מרוצה ממנה / שההורים שלי / הבוס שלי באים אלי בטענות 

ואני בחוויה של ״לא נעים/ קשה לי״,

אשאל עצמי -

 מה קורה לי עכשיו? 

מה אני חש בגוף עכשיו?

הכאב והקושי נמצאים בגוף, התחושה היא ראשונה

המחשבה של ״כואב לי בגלל שאני בלחץ או יש לי לחץ בחזה כי עצוב לי ״ באה אחרי התחושה 

אחרי ששאלתי עצמי מה אני חשה, 

לעצור, לנשום, לשים לב לאויר שממלא את הגוף, את חלל הבטן, ויוצא

ושוב לשים לב לנשימה 

לנשום

לנשום

לנשום

לשהות עם הכאב הזה, לתת לו מקום, לתת לו לגיטמציה, מותר לי לשיהיה לי כואב ולא נעים.

כל מחשבה שעולה ושמים לב אליה, אפשר לוותר ולהניח לה

מחשבה זה גם ״אני פוחדת ״, ״מה יהיה..?״.. לתת לכל המחשבות לחלוף , בדיוק כמו שבאו.. 

ולראות מה קורה אחר כך

ולסיום, מתוך ההסבר על חמשת ערוצי הדעת כפי שכתבה שוש תמיר- המטפלת והמלווה שלי

״האדם משברו - ניסיונותיו

הנסיון ״דעת אלוהים״ שנעשית מתוך התנסות קשה, משבר, דורש התגייסות מחודשת לניסיון שיש בו כוונה. חלקם קשים מאוד, זקוקים לכוחות מחודשים לפענוח ולהבנת כוונותיו. 

קיבלתי את העניין , אין הדבר תלוי בי״

ואם חשקה נפשיך להתאמן על זיהוי וניהול "האוטומט" ולאפשר לעצמך לזהות קושי כמקור לצמיחה, אז בוא/י נקבע פגישת הכרות" לתהליך מופלא של אימון לצמיחה אישית

באהבה ❤️

על הקשבה ורגישות ומה קורה לילדים

מה קורה לנו כשאנחנו מקשיבים למשהו שמדבר אלינו?

האם אנחנו מקשיבים עד הסוף? האם יש לנו צורך להפסיק את המדבר ולהגיד את דעתינו?

האם אנחנו מקשיבים אחרת כשהילד שלנו מדבר אלינו?
האם אנחנו נוטים , כשמדובר בילדים , להיות ביקורתיים בהקשבה שלנו? להיות אלו שיודעים יותר ורוצים ללמד אותם?

ואיך אנחנו מקשיבים בעבודה לבוס שלנו? או בזמן ישיבת סיעור מוחות ...איך אנחנו מקשיבים ללקוח שמתלונן?

עלי ועל האופן בו התחלתי להתבונן על ההקשבה שלי 
פעם לא הייתי בתשומת לב לאופן בו אני מקשיבה, זה היה נראה לי מובן מאליו, כי הרי כל הזמן מדברים, שומעים, מדברים אלינו, אנחנו מדברים בחזרה.. ככה מאז שאנחנו קטנים.

כשהתחלתי להתאמן על להקשיב, כחלק מלימודי האימון שלי, גיליתי שזה עולם שלם עם רבדים מופלאים ועמוקים.

גיליתי שאני שומעת את תחילת המשפט, אבל בשאר המשפטים הראש שלי כבר עסוק במה אני אענה.
אם למשל חברה היתה משתפת אותי במשהו שמכאיב לה, דיי מהר הראש שלי היה עובר לנסות למצוא לה פתרון לבעייתה

כשהייתי יושבת בישיבות עבודה, רוב הזמן הייתי עסוקה בלחפש את התשובה הנכונה
וכשהייתי שומעת משהו אומר דיעה שונה משלי, ההקשבה שלי היתה הקשבה ביקורתית ודיי מהר הייתי עסוקה בלמצוא טיעונים להוכיח שאני צודקת.
וכשאמא שלי היתה מתחילה לדבר איתי וזה היה נשמע לי כמו ביקורת, אז באמצע הדברים שלה הייתי מפסיקה אותה ומתחילה לענות בהתגוננות או בהתקפה חזרה.

כשהתחלתי ללמוד בביה"ס אימושיין, להקשבה, הוויה וטרנספורמציה, למדתי שבע רמות שונות של הקשבה, כשהרמה הלפני ראשונה היא רמה  אפס 0 - להקשיב עד הסוף, ורק אחרי שהאדם שמדבר סיים את דברו, ונשמנו לפחות 2 נשימות והוא לא המשיך, רק אז לענות, אם בכלל...
 לקח לי כמה חודשים טובים להתאמן על רמה אפס..

על הקשבה וילדים 
בתחילת שנת הלימודים, אחרי החגים, הצטרפתי לפרויקט המבורך של בת אל חמודי ויריב גרוסמן ממרכז שקט "סמאדהי" - פרויקט "תשומת לב" .
במסגרת הפרויקט אני מעבירה לכיתות בתיכון פעילות ושיחות בנושאים רגשיים, הקשבה לעצמינו ולאחד לשני ויכולת ניהול של האוטומטים שלנו (על אוטומטים בפוסט אחר בקרוב..)
בנוסף, אני מאמנת ילדים בחטיבה בפגישות פרטניות.

מה שאני שומעת מהילדים זה על ארועים שונים שהמכנה המשותף לכולם זה שאנחנו, המבוגרים - ההורים, המורים, לא מקשיבים ולא קשובים להם
השאלה הרווחת שהילדים מתמודדים איתה זה "למה עשית ככה וככה....? " למה אתה לא כזה וכזה.."
הילד לא יודע מה לענות לשאלה למה.. כי בדרך כלל התשובה שלו זה "ככה" , כי ככה חשבתי שצריך או ככה רציתי לעשות..
בדרך כלל התשובה של המבוגר תהיה "ככה זה לא תשובה.." ובזה נגמרה השיחה עם הילד..

כשאנחנו מדברים עם הילד שלנו, אני מציעה להתאמן על להקשיב עד הסוף, ממש עד הסוף, וכל פעם כשעולה לנו הצורך לענות או לתת עיצה או לתת הערה, לנשום 3 נשימות ורק אחר כך להגיב...
לברר גם עם הילדים שלנו בכל שיחה, האם הם מבקשים מאיתנו עיצה או דיעה או פשוט רצו לשתף אותנו וזהו

ולהחליף את השאלה "למה" ב "איך אתה עם זה ?" "איך מרגיש לך עכשיו?" "בוא תשתף אותי ב... "
כדי לפתוח את השיחה ולא לנעול אותה...

אהבתם? שתפו באהבה ❤️

תמונות שלי... שתדעו מי עומד מאחורי הבלוג הזה :)

להכין את עצמינו לקראת פגישה או ארוע חשוב.. האם הכרחי?

מה המשותף לדייט? לדיון בבית משפט? להרצאה? לריאיון עבודה? לשיחה עם הבוס? לשיחה עם לקוח לא מרוצה? לישיבת דירקטוריון? לשיחה חשובה עם הבן /בת זוג? לשיחה עם דייר שלא משלם? לשיחה עם בעל בית על הפסקת חוזה? לישיבת צוות? ללידה? להודעה למשפחה על חתונה? לשיחה על פרידה? לפגישה עם מנהלת בית הספר? למבחן? להרצאה? להליכה לניתוח? לגיוס לצבא? לכניסה לבית ספר חדש? לכניסה למקום עבודה ?

המשותף לכולם הוא - שאנחנו מתכוננים לקראת ארועים אלו

אנחנו חושבים מה נגיד

אנחנו אוספים מידע

אנחנו רושמים רשימות

, אנחנו מתכננים מה נלבש, איך נראה

?אנחנו עסוקים באיך?... במה...

אבל מה עם "מי אנחנו הולכים להיות"?

איזה אדם יפגשו באותו ארוע?

לשם כך -צריך להכין את ההוויה שלנו

ההוייה נשארת איתנו כל הזמן, ועל ידי שמירה על ההוויות שבחרנו

אנחנו פחות תלויים בנסיבות חיצוניות

על ידי הכנת ההוויה אנחנו יכולים להביא לתוצאות יוצאות דופן בארועים משמעותיים ביום יום שלנו

אחד המוצרים הנפלאים בעיני באימון הוא

CLEAR WAY

שיחת הכנה להוויה

 מדובר בשיחה חד פעמית , להבדיל מאימון אישי שהוא תהליך, שיחה ממוקדת שמכינה לקראת אותו ארוע ספציפי

:) , מזמינה אתכם להשתמש בכל זה, 

כל פעם שאני עשיתי הכנה לקראת שיחה או פגישה חשובה, הופתעתי מחדש לראות את עוצמתו של הכלי והשפעתו על תוצאות הארוע.

שיחת הכנה אורכת בין שעה לשעתיים, ניתן לבצע גם בטלפון ורצוי שתתרחש במקסימום 48 שעות לפני מועד הארוע/ הפגישה.

פנו אלי- ונקבע!

שבוע טוב ומבורך לכולנו